בהתקרבותו של מוהרנ"ת לרבנו ז"ל, עברו עליו מרורות עצומות מהתנגדות חריפה ומחלקת ומריבות מכל בני המשפחה וידידיו וחבריו שלא יכילם הרעיון, ונשאר מבודד מכלם וגרשו אותו מביתו וסבל קשות מאד מכל התלאות האלה, אבל מחמת שהתמיד בלמודו ועסק בעבודת השם יתברך יומם ולילה כפי שקבל מרבנו ז"ל לא היה לו זמן לחשב על כל מה שעובר עליו, וגם קבל הכל באהבה למען אהבת רבנו ז"ל.
פעם אחת גדשו עליו את הסאה ולחצו עליו בני משפחתו בכל מיני תחבולות שהוא מכרח לשנות את דרכו ולחדל מנסיעותיו לרבנו ז"ל, ולחשב על ביתו ומשפחתו כיתר הלומדים בעיר, ומדוע צריך להתנהג אחרת בארח משנה מכל חבריו שאינם רצים לאדמו"רים ואינם עוזבים נשיהם וטפם בבית לבד כמוהו, ודחקוהו כל כך עד שלא היה יכול להתאפק יותר, כי הגיעו המים מי-מריבה עד נפש, ונסע אל רבנו ז"ל לשוח צערו וכאבו לפניו, כשמע רבנו ז"ל שיחו וצערו הקשה, ושרוצים לנתקו מהתקרבותו אליו, ענה ואמר לו בזה הלשון: "אה, איך האב דיך אריין גינארט אין זאק אריין!" (אה, חטפתי אותך לתוך השק!), השיב לו מוהרנ"ת בקול תחנונים: "רבי! בינט מיך גיט ציא אז איך זאל נישט קענען ארויס" (רבי! קשרו אותי היטב שלא אוכל לצאת!). (שמעתי מר' לוי יצחק כמה פעמים)
והסביר קצת לפרש השיחה הזאת כפי מה ששמע מאנשי-שלומנו, שרבנו ז"ל בחן אותו בזה, אם אחרי כל תלאותיו ומניעותיו העצומות בענין התקרבותו אליו עדין דבוק ומקשר אליו בכל לבו ונפשו בלי רפיון וספקות במחו. לכן אמר לו בזה הלשון: "אה, איך האב דיך אריין גינארט אין זאק אריין (חטפתי אותך לתוך השק)", כאומר לו, אם כל כך גברו עליך המניעות וחיים קשים ומרים עוברים עליך לבלי נשא, הרי הבחירה בידך, ואף על פי שתפסתי אותך לתוך השק, מי מעכב על ידך לצאת מתוך השק ולשבת בביתך על התורה ועל העבודה במנוחה ובהשקט ובטח מכל המריבות וההתנגדות שמשכת עליך בהתקרבותך אלי, אבל מוהרנ"ת בהרגישו זאת מדברי רבנו ז"ל שהוא נותן לו מקום לצאת ממנו ולבלי להיות מקרב אליו כאות נפשם של בני ביתו ומשפחתו, ובאמת ידע והבין היטב שבלעדי רבנו ז"ל חייו אינם חיים, אחרי שהכניס בקרבו חיות דקדשה וטעם גן עדן בתורתו ועבודתו בקדש שלא טעם מעולם וכו', ומחמת החשש הזה שלא ירחיק אותו חלילה ממנו, התחנן אליו באמרו: "רבי! בינט מיר גיט ציא איך זאל נישט קענען ארויס (רבי! קשרו אותי היטב אליכם שלא אוכל לצאת)", כלומר, לא ספרתי לכם תלאותי ומצוקותי כדי להתרחק מכם חלילה, אלא כדי שתקרבו אותי ותחזקו אותי ביתר שאת שאוכל לסבל כל מה שעובר עלי, ושאהיה מקשר אליכם כל ימי חיי. וכעין שאמרה רות לנעמי "באשר תלכי אלך, עמך עמי ואלקיך אלקי", איני יכול להפרד ממך אפלו רגע אחת.
וזכורני שאחרי השיחה הזאת, אמרתי אז לר' לוי יצחק אם אני יכול להוסיף בזה עוד כמה מלים, ואמר לי "לאמיר הערן וואס די האסט צו זאגן" (הבה נשמע מה שיש לך לומר), אמרתי הלא רבנו ז"ל רצה וחפץ מאד שיהיה לו תלמיד הגון ומיחד דבוק אליו במחו ולבבו ונפשו כעין מה שנאמר ביהושע "לא ימיש מתוך האהל" ושיהא מוכן ומכשר לשמע ולקבל תמיד תורותיו ושיחותיו וספוריו ועצותיו ולכתבם ולהדפיסם ולהפיצם על פני תבל, כי הם אתחלתא דגאולה כמאמרו ז"ל, ושהתלמיד הזה יהיה המוציא והמביא לכל קהל עדת אנשי-שלומנו, ושיתן לו כח לחדש בברור המדמה חדושים נפלאים ונוראים על פי דעתו וספריו הקדושים ושיהיה לו נשמה חדשה שיוכל לקבל ולספג האורות הצחצחות שיוריד לו מההיכלות הגבוהות העליונות וכו' (וכעין שמצינו אצל האר"י הקדוש, תלמידו רבי חיים ויטאל), ורבנו ז"ל ראה במוהרנ"ת איש כלבבו ונאמן ביתו שיוכל למסר לו כל מפתחות אוצרותיו וכו', ולכן רצה לבחן אותו אם הוא התלמיד ההגון שאפשר לסמך עליו כנ"ל, ואמר לו המשפט הזה כאלו מדיחהו ומרחקהו ואומר לו אינך מכרח להיות מקרב אלי בדוקא, אם קשה לך זאת תוכל לחפש לך מנהיג אחר שלא חולקים עליו ממילא לא יעבר עליך מה שעובר עליך עד עכשיו, אבל מוהרנ"ת הוכיח עצמו באמרו לרבנו ז"ל: "רבי! בינט מיר גיט ציא (קשר אותי היטב)" וכו', הינו שלא יחליפנו ולא ימיר אותו במנהיג אחר, ושלא יטשהו ולא יעזבהו לעולם ועד ולנצח נצחים, בבחינת הכתוב 'אחזתיו ולא ארפנו', רק מבקשו שלא ירחקהו חס ושלום מלהתלונן בצלו, רק יקשרהו ויחזיקהו היטב בתוך השק שיוכל לקים "לא ימיש מתוך האהל", ובזה כונה דעתו לדעת רבנו ז"ל שרצה לשמע ממנו תשובה נחרצת כזאת המוכיחה כי הוא הוא התלמיד ההגון והמבהק והמיחד אשר על ידו תתקים השארתו בעולם לנצח נצחים. ובאמת העיד עליו רבנו ז"ל שלולא הוא לא היה נשאר ממנו אפלו עלה אחד. ואמר לי אז ר' לוי יצחק שעם הדברים האלה אפשר להרחיב השיחה לארך ולרחב.