רבנו ז"ל צוה לרבי בער מטשערין שיפריש 'חמש' לצדקה (כמובא בכוכבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות י"ט) ועל ידי זה נתברך בעשר רב, כי כל כמה שפזר לצדקה נתעשר ביותר, והיה עשיר מפלג מאד וכל ארונו היה מלא שקים זהובים, וכל פעם שעבר ליד הארון או שהיה מוציא כסף משם היה נותן אנחה גדולה ואומר: "גיוואלד! וואס האט דער רבי גיוואלט פון מיר, איך זאל זיין א שומר אויף דיא טינופות?!" (אהה! מה רצה הרבי ממני, שאהיה שומר על הטינופות הללו?!). (שמעתי מר' יצחק מאיר קורמן ז"ל. ועין בספורי מעשיות מעשה מהבעל תפלה שהרגישו סרחון בהממון וכו' ועין שם).
רבי בער הנ"ל היה עוסק במשא ומתן והיה איש כשר וירא ה' בתכלית היראה והעיד עליו רבנו ז"ל שהוא ירא כל כך מהשם יתברך כמו שמניחים (שמותחים) אחד על העמוד (אויף די בנאדע) ברוסיא לקבל מלקות אכזריות, שאז הפחד על האיש עצום ונורא מאד מי יכילנו ואי אפשר לתאר עד היכן מגיעים יסורים האלה, כך היה אצל רבי בער הנ"ל יראתו מפחד ה' כל היום.
והוא קים מאמר חז"ל באבות (פ"ב): טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, והיה קובע עתים לתורה ולתפלה ועבודת ה', בפרט בקימת חצות, מלבד צדקת פזרונו כנ"ל.
כשנתקרב לרבנו ז"ל, התחיל לעסק בעבודתו יתברך בהתעוררות וביראה גדולה ונפלאה, ועל ידו נתקרבו לרבנו ז"ל שני הצדיקים הני תרי צנתרי דדהבא: הרב המקבל רבי יודל מדאשיב (תלמיד הרב הקדוש רבי פנחס קאריצער זצ"ל), ורבי שמואל אייזיק מדאשיב שרבנו ז"ל העלה אותו למדרגה גבוהה מאד בעבודת ה' להיות עובד ה' במסירות נפש כחד מן קמייא, ואמרו עליו שאם היה בזמן הבעל שם טוב והמגיד, היה נמנה על גדולי החבריא שלהם באפן עבודתו יתברך יומם ולילה. וידוע שהוא אמר על עצמו שבאם היה מתפלל היום מנחה או קורא קריאת שמע כמו אתמול, היה מניח את ראשו על חרב חדה שיתיזו את ראשו (כי על מה הוא חי, אם הוא נשאר באותה המדרגה של אתמול. ורבנו ז"ל אמר שזקן דקדשה נקרא מי שהוא מוסיף בכל יום קדשה ודעת, שכל יום צריך שיאיר ביותר תוספות אור כמובא בלקוטי מוהר"ן סימן ד'). ועין במקום אחר מה שמוהרנ"ת ז"ל אמר על זה.