דף סה - א

{ומדפסיק להו ספרא} {ע} {בתרתי תיבות, שמע מינה} - {תרי שמות נינהו.} שאין זו מילה אחת הנקראת "בת יענה", אלא שתי מילים, בת של היענה, שזוהי ביצת היענה.

ופרכינן: {אלא מעתה,} הא דכתיב בפסוק {"את כדר} - {לעומר} מלך עילם", {דפסק להו} ספרא {בתרי} תיבות, "כדר - לעמר", האם {הכי נמי} נאמר {דתרתי שמי נינהו!?} והרי ודאי שם אחד של אדם ששמו כדרלעמר, הוא.

ומוכח, שהחלוקה לשתי תיבות אינה ראיה שאלו הם שני שמות!?

ומשנינן: {אמרי, התם,} ב"כדר לעמר", אמנם {בשתי תיבות פסיק להו,} אבל {בשני שיטין,} בשתי שורות, {לא פסיק להו,} שאין כותבין את שתי התיבות של כדר לעומר בשתי שורות נפרדות, ולכן חשבינן להו כשם אחד.

{אבל הכא,} בבת יענה, {אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו,} שאפשר לכתוב את המילה בת בסוף השורה, ובשורה הבאה שמתחתיה את המילה יענה, ושמע מינה תרי שמות נינהו, וכונת הפסוק היא לביצה של היענה.

שנינו במשנה: {אבל אמרו חכמים כל עוף} וכו'.

{תניא: רבן גמליאל אומר}: עוף שהוא {דורס ואוכל,} שאוחז בצפורניו ומגביה מן הקרקע את מה שאוכל - {בידוע שהוא} עוף {טמא.}

ואם אינו דורס, ו{יש לו אצבע יתירה} גבוהה מאחרי שאר האצבעות, {וזפק} כיס שהאוכל מתקבץ בתוכו, {וקורקבנו} הכיס שבקורקבן {נקלף} מן הבשר ביד - {בידוע שהוא} עוף {טהור!}

{רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה} חבל דק, {אם חולק את רגליו,} אצבעותיו, כשהוא עומד על החוט, ומעמידן {שתים} שתי אצבעות {לכאן,} לצד אחד של החוט, {ושתים לכאן} לצד השני של החוט - הרי הוא עוף {טמא!}

אבל אם הוא חולק את אצבעותיו כאשר {שלש} אצבעות הן {לכאן} לצד אחד, {ואחת לכאן} לצד השני - הרי הוא עוף {טהור.}

{רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל עוף הקולט} את האוכל שזורקין לו ומכניסו לתוך פיו {מן האויר - } הרי הוא עוף {טמא.}

ומקשינן: והרי איכא עוף ששמה {ציפרתא,} ויודעים היו בה שהיא עוף טהור והיא {נמי מקלט קלטה} את האוכל מן האויר, וחזינן שאין זה סימן של עוף טמא!?

ומשנינן: אמר אביי: {קולט ואוכל} ואינו מניח את האוכל על הארץ עד שיבלענו, {קאמרינן,} שזהו סימן טומאה, אבל ציפרתא קולטת את האוכל מן האויר, אך היא מניחתו על הארץ קודם שתבלענו.

{אחרים אומרים}: עוף "{שכן",} השוכן {עם} עופות {טמאים,} הרי הוא {טמא.} אבל אם שוכן הוא {עם טהורים,} הרי הוא עוף {טהור.} (136)

ומבארינן: {כמאן} אזלו דברי "אחרים", שעוף השוכן עם הטמאים הוא טמא ואף על פי שאינו דומה להם? - {כרבי אליעזר!}

{דתניא: רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו!}

וחזינן, מפני שהזרזיר שוכן יחד עם העורב, נחשב הוא למין טמא, אף על פי שאינו דומה לו.

ודחינן: {אפילו תימא} שאחרים סברי כ{רבנן}: ומה שאמרו שעוף השוכן עם טמאים הוא טמא רק אם {שכן} עמהם {ו}גם {נדמה} להם{,} שהוא דומה לעופות הטמאים במראהו, {קאמרינן,} שרק אז דינם שוה, שעוף השוכן עם עופות אחרים וגם דומה להם במראהו, דינו הוא כמותם.

שנינו במשנה: {ובחגבים} - {כל שיש לו} ארבע רגלים וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו!

ומבארינן: {מאי} כנפיו חופין את {רובו?}

{אמר רב יהודה אמר רב}: כנפיו חופין את {רוב ארכו. ואמרי לה,} יש מפרשים, כנפיו חופין את {רוב הקיפו.}

{אמר רב פפא: הלכך,} כיון דמסתפקינן אי רוב ארכו או רוב היקפו, {בעינן} כדי להתירו באכילה שיהיו בו גם {רוב אורכו, ובעינן} נמי {רוב הקיפו,} שיהיו כנפיו חופות את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו.

{תנו רבנן: אין לו עכשיו} קרצולים - כרעים (137) {ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל,} שהוא מין חגב, הרי הוא {מותר} באכילה!

{רבי אלעזר ברבי יוסי אומר}: כתיב בפסוק "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע - אשר לא כרעים ממעל לרגליו". כתיב "{לא כרעים}", וקרינן ביה "אשר לו כרעים". (138)

ודרשינן: {אף על פי שאין לו עכשיו} כרעים, {ועתיד לגדל לאחר זמן,} הם כגון הזחל - הרי הוא מותר באכילה.

ומבארינן: {מאי "זחל"?}

{אמר אביי: "אסקרין"} שאין לו כרעים בקטנותו, אלא הם גדלים לאחר זמן.

{תנו רבנן}: נאמר {"את אלה מהם תאכלו} - {את הארבה} למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגול למינהו, ואת החגב למינהו".

ודרשינן: {ארבה} - {זה גובאי. סלעם} - {זה רשון. חרגול} - {זה ניפול. חגב} - {זה גדיאן!}

{מה תלמוד לומר: למינו, למינהו, למינהו, למינהו} - {ארבע פעמים!?}

"למינו" הנאמר לגבי ארבה, {להביא ציפורת כרמים,} שהוא מין ארבה שאין לו גבחת [דהיינו שראשו מחט], ודומה הוא לארבה שגם לו אין גבחת.

"למינהו" הנאמר לגבי סלעם, להביא {יוחנא ירושלמית} שהוא מין סלעם, שלשניהם יש גבחת.

"למינהו" הכתוב גבי חרגול, להביא את {הערצוביא,} שהוא מין חרגול, שלשניהם יש זנב.

"למינהו" הכתוב גבי חגב, להביא את {הרזבנית,} שאינו דומה לשלושת המינים הקודמים, ואפילו הכי טהור הוא.

דבי רבי ישמעאל למד את הפסוקים בצורה אחרת. שבפסוקים אלו ישנם כללים מיותרים, [משום שכבר נכתבו]. וכן ישנם פרטים מיותרים, שנכתבו לאחר שכבר נכתבו פרטים אחרים בפסוק.

{דבי רבי ישמעאל תנא: אלו} "למינהו", שהתנא הקודם חשב אותם לפרטים, אינם אלא {כללי כללות!} כלומר, כללות שנכתבו אחר כללות אחרות, ומיותרין הן.

{ואלו,} הסלעם והחגב, {פרטי פרטות} הן! כלומר, פרטות שנכתבו שלא לצורך הן.

וכך הוא לימוד הפסוק: "{ארבה"} - {זה גו באי.}

{"למינו"} הכתוב אחר הארבה נכתב כדי {להביא} את {ע} {ציפורת כרמים,} שהיא דומה לארבה בכך שלשניהם אין גבחת.