דף יב - ב

ומשנינן: {הכי קאמר} רבי: {נראין דברי רבי יהודה} האוסר, {לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי,} בנמצאו {באשפה שבשוק.} לפי {שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו} על רבי יהודה {אלא באשפה שבבית. אבל באשפה שבשוק מודי ליה.} והיינו נמי דקאמר: {ונראין} דברי רבי חנינא באשפה שבבית. שאף רבי חנינא לא התיר אלא באשפה שבבית. ולא בא רבי להכריע בזה ביניהם, אלא לפרש מחלוקתם. (96)

שנינו במשנה: {הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן.}

ומדייקת הגמרא: {שמא קלקלו,} דמשמע שהוא טעם לאסור שחיטתן בדיעבד, {לא קתני. אלא "שמא יקלקלו"} קתני, דמשמע שקודם השחיטה איירי.

{אמר רבא: זאת אומרת,} דמהאי טעמא ד"שמא יקלקלו", {אין מוסרין להן} לשחוט אפילו {חולין לכתחלה!} ואפילו בגדול עומד על גביהם, משום שמועדים הם לקלקל תמיד, ואיכא בזה משום "בל תשחית". (97) שנינו במשנה: {וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם} - {שחיטתן כשרה.}

ואף שמבואר בריש פירקין שהמילה "וכולן" באה להביא כמה דינים, לכל מר כדאית ליה, מכל מקום, ודאי קאי נמי אחרש שוטה וקטן.

ודנה הגמרא: {מאן} האי {תנא} דמכשיר שחיטת חרש שוטה וקטן, (98) היכא שברור לנו ששחטו כדין, על אף שאין להם דעת לכוון לשם שחיטה, אלא הם מתכוונים לחיתוך בעלמא, דקסבר {דלא בעינן כוונה לשחיטה?} (99)

{אמר רבא: רבי נתן היא.}

{דתני אושעיא, זעירא דמן חבריא,} צעיר החבורה (100) של בני הישיבה: {זרק סכין} על מנת {לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה} שחיטה כהלכה - {רבי נתן מכשיר} את השחיטה, אף שנעשתה בלא כוונה. {וחכמים פוסלין,} משום דשחיטה בעי כוונה.

ומוסיפה הגמרא: {הוא} אושעיא, {תני לה,} שנה את הברייתא הזאת, {והוא אמר לה} להלכה מדעתו, והכריע: {הלכה כרבי נתן.} דלא בעינן כוונה.

ומקשינן: ואיך מכשרינן לה לשחיטה על ידי זריקת הסכין גרידא? {והא בעינן} שיהא {מוליך ומביא} את הסכין על הצואר, ובזריקה איכא רק הולכה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, {ש}הסכין {הלכה ובאה כדרכה.} וכגון שחתכה הצואר בהליכתה והמשיכה עד הכותל, ומכח הכאתה בכותל חזרה הסכין לאחור וחתכה שוב את הצואר. והיינו הולכה והבאה. (101) {אמר רבי חייא בר אבא: בעי רבי יוחנן}: האם {קטן יש לו מחשבה} ויודע לכוון לשם מאי עביד, ולפיכך כשר הוא לכל מילי דבעינן בהו כוונה, וכגון שחיטת קדשים דבעינן בה כוונת "לשמה" - {או אין לו מחשבה}, ולאו בר כוונה הוא, ולכך הוא פסול לשחיטת קדשים. (102)

{אמר ליה רבי אמי} לרבי חייא בר אבא: {ותיבעי ליה} לרבי יוחנן אם יש מחשבה לקטן, אפילו במקום שיש {מעשה} עם המחשבה, שמוכיח המעשה על מחשבתו, אי מהני מחשבתו. וכגון עולה שעומדת בדרום העזרה, ואמר הקטן: הריני מביאה לצפון, שכן דינה לישחט שם! והביאה לצפון ושחטה. דהמעשה שמביאה לצפון מוכיח שמחשבתו לשם קדשים היא, וגם קאמר להדיא ששוחט לשם קדשים. ואמאי בעי רבי יוחנן דוקא במחשבה לבד בלא מעשה?

ואסיק רבי אמי לקושייתו: {מאי שנא} מחשבה עם {מעשה} בקטן {דלא קמיבעיא ליה,} ופשיטא ליה דאית ליה לקטן מחשבה עם מעשה - הלא הוא משום {דתנן "יש להם מעשה} המוכיח על מחשבתם"{,} כמובא להלן, ואם כן, {מחשבה} גרידא בקטן, {נמי לא תיבעי ליה,} דהא ודאי אין לו מחשבה. דהא כיון דשמיעא ליה ההיא מתניתין, הא {דתנן} בה נמי "{אין להם מחשבה".}

{דתנן} במסכת כלים [יז טו]: {האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות} ועשאום כלי, על ידי שניקבו בהם נקב בצידם ורוקנו את תוכנם, כדי שיוכלו {למוד} [למדוד] {בהן עפר, או שהתקינום לכף מאזנים,} הרי הם מקבלים תורת "כלים". ולכך אם נגעה בהם טומאה, הרי הם {טמאין, מפני שיש להן} לקטנים {מעשה} המוכיח על מחשבתם. כי במקום שמעשיהם מוכיחים על כוונתם, וגם אומרים בפה שלכך מתכוונים, וכגון הכא, שאומרים שמתכוונים לעשיית כלי, וגם עושים את הכלי במעשה - מחשבתם מחשבה!