והוינן בה: {היכי דמי, אי דגמר דיניה,} אם נגמר דינו של עוף זה לההרג, הא {ע} {בר קטלא הוא,} והיאך נמלט!? (1) {אלא'} על כרחך מדובר באופן {דלא גמר דיניה, ובעי לאתויי לבי דינא,} כדי ל{קיומי ביה} (2) {"ובערת הרע מקרבך".} (3) והוינן בה: {הני מוקדשין, היכי דמי?}
{אילימא דהוי ליה} להאי גברא {קן בתוך ביתו, ואקדשיה, מי מיחייב} בשלוח הקן ואפילו כשהוא חולין בכהאי גוונא? והא כתיב {"כי יקרא קן ציפור", פרט למזומן.} והאי מזומן בתוך ביתו הוא!3א {אלא,} שמא תאמר שמדובר באופן {דחזא קן בעלמא,} במקום שאינו קנוי לו (4), {ואקדשיה. ומי קדוש} בכהאי גוונא? והא {"איש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא.} ודרשינן: {מה "ביתו",} הוא דבר ש{ברשותו. אף כל} דבר שמקדיש אדם, אינו יכול להקדישו אלא אם הוא {ברשותו.} והרי קן זה לא ברשותו הוא?!
{אלא} שמא תאמר, שמדובר באופן {דאגבהינהו} קודם {לאפרוחים ואקדשינהו, והדר הדרינהו} לקן, שפטור אז משילוח משום שהאפרוחים הקדש הם.
הרי בכי {האי} גוונא, {אפילו בחולין לא מיחייב?!}
{דתנן: נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח.} כי היות שזכה בהן, הוי מזומן.
ו{אלא} שמא תאמר, שמדובר באופן {דאגבהה לאם} (5) קודם, {ואקדשה. והדרה} לקן.
הא {מעיקרא,} כשמצאן, (6) {איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה,} ולא נפטר מהחיוב על ידי שהקדישה?!
והראיה שחלות הקדש על חפץ אינה מפקיעה ממנו מצוה שכבר התחייב בה, {דתניא: רבי יוחנן בן יוסף אומר: הקדיש חיה, ואחר כך שחטה, פטור מלכסות} את הדם. כי דם חית הקדש אינה חייב בכיסוי [כדאמרינן לעיל פג ב, דהוי שחיטה שאינה ראויה, שהרי אסורה בהנאה]. אבל אם {שחטה} קודם, {ואחר כך הקדישה, חייב לכסות, ש}הרי {כבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש} (7){.} וכיון שכבר התחייב על האם בשילוח, ואינו נפטר ממנו בהקדשה, שבה הקושיא באיזה אופן מדובר במשנתנו.
{רב אמר: במקדיש פירות} [גוזלות] {שובכו} לצורך מזבח, לעולת נדבה. {ו}אחר כך, כשגדלו אותן גוזלות, {מרדו,} ויצאו וקננו במקום אחר. שמעתה לאו מזומן הן. ובחולין בכהאי גוונא הוי מיחייב בשילוח, אבל משום דמוקדשין נינהו, פטור.
{ושמואל אמר: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית,} ומרדה, וקננה במקום אחר, עסקינן.
ודנה הגמרא: {בשלמא שמואל לא אמר כרב,} משום {דקא מוקים לה} איהו אפילו {בקדשי בדק הבית,} ובא לחדש שאפילו קדושת דמים פוטרת משילוח משום ש"אתה מצווה להביאו לידי גזבר" (8).
{אלא רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?}
{אמר לך רב: דווקא קפטרי משלוח} הקן ב{כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי} ב{קדושת הגוף, לא פקעה קדושתייהו מינייהו} אף על פי שמרדו. {אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדושת מזבח הוא, ד}הא {קדושת דמים בעלמא הוא, כיון שמרדה, פקעה קדושתייהו, וחייבת בשילוח} (9){. ושמואל אמר}: לא פקעה קדושתייהו, ד{כל היכא דאיתיה} להאי תרנגולת, {בבי גזא} [בבית הגנזים] {דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".}
{וכן אמר רב יוחנן: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה} מיירי מתניתין.
{אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: וכיון שמרדה,} הא {פקעה ליה קדושתה?!}
{אמר ליה}: כל היכא דאיתא, {בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".}
{ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דרבי שמעון בן לקיש אדרבי שמעון בן לקיש.}
{דאיתמר}: אם אמר אדם: {מנה זה} המונח לפני יהא {לבדק הבית, ונגנבו} המעות {או נאבדו} -
{רבי יוחנן אמר: חייב} המקדיש {באחריותן עד שיבואו לידי גזבר,} ולכן, אם נגנבו קודם שבאו ליד גזבר, חייב.
{וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה,} כל מקום שבו נמצאות המעות משעה שחל הקדשו, נחשב הדבר כאילו {בבי גזא} בבית גנזיו {דרחמנא, איתיה. דכתיב "לה' הארץ ומלואה",} ובכל מקום שנמצא רכוש הקדש הרי הוא כמצוי ברשות הקדש שהיא הרשות של ממון גבוה.
ולהכי פטור, שהרי ברשות הקדש הן, וקיים כבר נדרו (10).
{קשיא דריש לקיש אדריש לקיש,} דהא לעיל לא סבר לה להך סברא דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתה, ו{קשיא} נמי {דרבי יוחנן אדרבי יוחנן,} דאמר לעיל להך סברא, והכא לא סבר לה?!
בשלמא {דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא.} דאיכא למימר, {הא} דקים ליה כיון שמרדה פקעה לה קדושתה, {מקמי דשמעיה מרבי יוחנן רביה} להאי ילפותא ד"לה' הארץ ומלואה". ואילו {הא} דאמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא, {לבתר דשמעיה מרבי יוחנן רביה} אמרה, דהדר ביה.
{אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, קשיא?!}
ואמרינן: {דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, נמי לא קשיא.}
{הא דאמר,} מה שאמר חייב באחריותן, מיירי באומר "הרי {עלי} מנה להקדש"{,} כי אז, אף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הרי לא קיים נדרו, שהרי לא הביאו ליד הקדש. ו{הא} דאין חייב באחריותן, ב{דאמר "הרי זו"} (11){.} ותמהינן: {מכלל, דרבי שמעון בן לקיש} סבר, {אף על גב דאמר} "הרי {עלי", לא מחייב} אם נגנבו או אבדו?!
{והתניא: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? נדר} זהו {האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר} אם {מתה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה,} מה שאין כן {נדבה,} אם {מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באח ריו תה.}
ומוכח דלא דמי האומר "הרי עלי" לאומר "הרי זו"?!
{אמר לך ריש לקיש: הני מילי} דהאומר "הרי עלי" מיחייב באחריותן, ב{קדשי מזבח, ד}הא נדר להביאו לעזרה לקרבן (12), ואף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הוא {מחוסר הקרבה.}
{אבל קדשי בדק הבית, דלאו מחוסר הקרבה, אף על גב דאמר} "הרי {עלי"} - {לא מחייב!} דבהפרשתו קיים נדרו.
ומקשינן: ומי שאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח?!
{והתנן: האומר "שור זה עולה",} או שאמר {"בית זה קרבן"} [לבדק הבית קאמר, שאף בדק הבית נקרא קרבן, כדכתיב "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו'"], אם {מת השור} או ש{נפל הבית, אינו חייב באחריותן.}
אבל, אם אמר {"שור זה עלי עולה",} או שאמר {"בית זה עלי קרבן", מת השור, ו} [או] {נפל הבית, חייב לשלם.}
והכא הרי מדובר בקדשי בדק הבית, וחזינן, דאף בהא, אם אמר "הרי עלי" - מיחייב!
ומתרצינן: {הני מילי היכא} דאינן קיימין, כגון התם {דמת השור ונפל הבית,} התם דווקא {חייב לשלם,} דליכא למימר "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה", {ד}הא {ליתנהו} בשום דוכתא. {אבל היכא דאיתנהו,} כגון הכא דנגנבו או אבדו, {כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומל ואה.}
{אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין,} ד{אף על גב דאמר} "ערכי {עלי", לא מיחייב} באחריותן של המעות אם נגנבו או אבדו.
{מאי טעמא?}
משום {דלא מיתמר ליה} [שאין יכול לאמרו בלשון "הרי זה"] {בלא} לשון {"עלי".} כי {היכי לימא?}
{לימא "ערכי"} בלא "עלי"? ערכי - {אמאן!?} על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
{לימא "ערך פלוני"? אמאן!?} על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
{מתקיף לה רבא}: ומאי קושיא? {לימא "הריני בערכי",} או {"הריני בערך פלוני",} וחייב לשלם גם אם לא אמר "עלי"!? (13) {ועוד,} הא {תניא: רבי נתן אומר}: כתיב במי שפודה שדה מקנה מן ההקדש, {"ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'".} והיה יכול הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו".
אם כן, "הערכך", {מה תלמוד לומר?}
משמע דקאי קרא אערכין. והיינו, {לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין,} ודינם הוא שאם {נגנבו} אותן מעות {או שאבדו, אינן חייבין באחריותן} [דהא לא כתיב בהו לשון נתינה דנימא דלא חייל עד דאתי לידי הקדש, אלא משהפרישן הוו הקדש ויצאו ההקדשות והמעשר לחולין].