דף צא - א

גברא הוא דנסתחפה שדהו. קדושת כהונתו גרמה לו כדפרישית במתני': איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני. ונתקרע הגט או שאבד מהו להאמינה ולהתירה לינשא: דידעה דבעלה לא ידע בה. אם זינתה אם לאו ומשום הכי משקרא ולא מירתתא: התם דלא עבידא לבזויי נפשה. שבזיון ופגם הוא לה כשנאנסה הלכך אי לאו דקושטא הוה לא הות קאמרה: דתקיף לה מגברא. שעל ידי כעסה תתחזק מן הבעל להעיז פנים בו ולומר לו גרשתני: השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה. שאמרו נאמנת תיובתיה דרבא דהאמר רבא דאפי' למשנה ראשונה כי אמרה גרשתני לא מהימנא: התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה. דכיון שהיא צריכה לברר דבריה כדאמרה השמים ביני לבינך וצריכה לומר בפירוש מה שהיא טוענת עליו דהיינו שאין יורה כחץ כסיפא לה מילתא ואי לאו דקושטא היא לא הות אמרה ואית דגרסי כיון דקא סגי לה כלומר אחר שמצאה בלבה לומר כך: והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה. דסלקא דעתך הכא דאיהו נמי קים ליה ביורה כחץ וקתני דלא מהימנא: נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע. מהא משמע בההיא דהשמים ביני לבינך דתנן במתני' היינו יורה כחץ וכדכתיבנא: ולענין הלכה קיי''ל כרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דסוגיין בכוליה הש''ס כוותיה ומדמינן לה למתניתין ש''מ שלא להתירה בלבד לינשא נאמנת אלא אף ליטול כתובה דומיא דמתני' דקתני יוצאות ונוטלות כתובה ועוד שהרי מספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדתנן בהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כך כתב הרמב''ן ז''ל בהלכותיו מיהו איכא למימר דלית לן מדרש כתובה אלא בעיקר כתובה אבל בתוספת לא וכיון דמשום הכי מהימנא טפי כי אמרה גרשתני מכי אמרה השמים ביני לבינך משום דבגרשתני ידע בה בעלה ואינה מעיזה ובהשמים ביני לבינך דלא ידע בה מעיזה שמעינן מינה דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע בה אפילו למשנה אחרונה מהימנא ויוציא ויתן כתובה אפילו לא אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה שהרי גדולה מזו אמרו אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה מיהו כתב ר''י ז''ל דדוקא כשהיא תובעת להתגרש הוא דאמרינן יוציא ויתן כתובה אבל תובעת כתובה לא מהימנא והביא ראיה מדאמר בפרק האשה רבה האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת: ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דמילתא דידע בעלה מהימנא משום דלא מחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה לא מהימנא והתם בסוף פרק הבא על יבמתו גבי הא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל משמע איפכא דאמרינן התם הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ביורה כחץ משמע דמשום דלא קים ליה מהימנא הא קים ליה לא מהימנא והכא אמרינן איפכא תירץ הרמב''ן ז''ל דלא דמיין אהדדי דהתם איהו הוא דקמפיק לה ומפסיד לה כתובתה הילכך אי תרוייהו קים להו ליכא למימר דאיהי מהימנא משום דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה דאיכא העזה טובא ואי לאו דקושטא קאמרה אינה מעיזה אבל התם דאיהו בעי לאפוקה (נפשה) מעיזה ומעיזה אבל כיון דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה אינו בדין שייציאנה ויפסיד כתובתה בטענת שמא: ההיא איתתא. אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי ולמה ליה לרב נחמן למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן: הא מילתא. תשמיש: