דף טו - ב

על הקדשו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע''ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי: כי קתני דאיתהני הרי זה בבל יחל דברו. כלומר והיא גופה קמשמע לן שתיזהר מלהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל: מותרת לילך לאחר הפסח. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי מתירין לה לילך אתיא לאיתהנויי סד''א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה להנות קמ''ל: אכל הרי הוא בבל ילך. הא דס''ד דהאי אכל אוכל הוא משום דתנא כולהו איסורי קתני אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל דברו ואם איתא דלכתחלה לא מצי אכיל האי איסורא נמי ה''ל למתני ומפרקינן מי קתני אוכל אכל קתני כלומר וכיון דאכל קתני דמשמע דיעבד הא אשמועינן דלכתחלה לא מצי אכיל ומקשינן תו אימא סיפא הלך הרי הוא בבל יחל דברו מהלך לא קתני כלומר אם איתא לרב יהודה ה''ל למתני מהלך אינו בבל יחל דברו ומילתא באפי נפשה הויא. ולא קאי ארישא אלא הכי ה''ל למיתני מהלך ואינו בלא יחל דמסתמא הכי הוא דהא ביום א' לא שרי ליה למיכל . והיכי פסק ואמר הלך הרי הוא בבל יחל כיון שאין לו לאכול ביום א' ופרקי' אמר לך ר''י ה''ה דליתני מהלך ואיידי דתני רישא אכל דלא מיתני' אוכל תנא סיפא נמי הלך כלומר אין ה''נ דאי בעי למתפס מילתא באפי נפשיה הוה תני מהלך אלא משום דלעיל מיניה תנא אכל ולא מצי למיתני אוכל מש''ה לא תנא מהלך ואינו בבל יחל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאע''ג דאכל ביום ראשון מהלך ביום שני וליכא בל יחל והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי דזמנין אכל הרי הוא בבל ילך כלומר כשאכל במזיד דהיינו שזכר שאיסור ההליכה תלוי באכילתו וזמנין דאע''ג דאכל בראשון מהלך בשני וכגון שאכל יום ראשון בשוגג כלומר שלא היה זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו ובכי האי גוונא מהלך ביום שני כדמוכח שמעתא דבכורות בפ' שבועות שתים בתרא (דף כח.) ומשום דתנא לאו בהאי דינא עסיק תנא סיפא הלך זה נראה לי וזו היא הגרסא הנכונה ופירושה ואיכא נסחא אחרינא ומשום דלא דייקא לא חיישנא למכתבה ולפרושה וכי תימא כיון דהלך דסיפא ארישא קאי למה לי למתני ה''ז בבל יחל פשיטא וי''ל סד''א כיון דבעידנא דאכיל לא עבר כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע קא משמע לן: ולענין הלכה קי''ל כרב יהודה מדאמרינן לעיל ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר ומדשקלינן וטרינן אליביה ש''מ הלכתא כותיה: והא מן התורה משעבד לה. ואם תאמר ומאי קשיא ליה והא אמרינן בפרק אע''פ (כתובות דף נט:) דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד י''ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה''נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי כלומר דאי דאסר גופיה עילוה ה''נ דלא מצי עביד דמדאורייתא משעבד לה והוי כאוסר נכסי חברו על חברו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי עסקינן שהוא אוסר על עצמו תשמישה ולאסור על עצמו הרשות בידו וכדרב כהנא דאמר שהאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה וכיון דנדרא משכח רווחא חייל וממילא פקע שיעבודא וא''ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקי' דהא דומיא דשאני ישן שאני מדבר קתני לה ואוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י''ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וא''ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה''מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ''מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב''ד (ר''ה דף כח.) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה מתני' קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך