דף טז - ב

מכלל דשאוכל דאכילנא משמע. דהא נקט לאו והן: היו מסרבים בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע וכו'. לפום האי לישנא משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע ה''נ צריך הוכחה דשאוכל אכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקמתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות וכתבתי שם גם כן דסוגיא דהתם עדיפא טפי: מיעקם לישניה הוא. כלומר שהאריך באלף ונראה כאומר שאי אוכל ותיסק אדעתין הכי לפי שאין דרך בני אדם לומר שאי אוכל אלא שלא אוכל: ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע. לאו למימרא שיהא מושבע שיאכל אלא לומר שאינו מושבע שלא יאכל דהכי אמר ליה וכי נשבעתי שלא אוכל עמך והלא כבר אמרתי לך דאכילנא: ולענין הלכה כבר כתבתי בפ' שבועות שתים בתרא שהרמב''ם ז''ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם והארכתי שם בטעמו של דבר בס''ד אבל הרמב''ן ז''ל פסק כרב אשי דלעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל שלא אוכל משמע: פיסקא זה חומר בנדרים מבשבועות וכו': גמ' מכלל דנדר הוא. דמדקתני דשבועה חמורה מנדר משמע דבנדר נמי איכא איסורא אלא דלא חמיר כשבועה: והא מותר קתני. דתנן לא אוכל לך מותר: על סיפא דאידך קתני לה שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. ובהא שייך למימר חומר בשבועות מבנדרים דנדרא מיהא הוי מדרבנן וכרבינא דאוקמא לעיל בבל יחל מדרבנן אלא דשבועה חמורה מנדר דאסור מדאורייתא ונקיט לה הש''ס להאי פרוקא אליבא דרבינא משום דקושטא דמילתא כוותיה היא דבל יחל דמתני' דרבנן קאמר והאי דלא דייקינן נמי גבי חומר בנדרים מבשבועות מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאין הכי נמי דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה: אבל מיחל הוא לחפצי שמים. אם יש בשבועתו בטול חפצי שמים מיחל שבועתו: לה' לא יחל דברו. אפילו יש בנדרו בטול מצות השם לא יחל: שבועה נמי הא כתיב או השבע וכו'. דלה' קאי נמי אהשבע שבועה: הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מסוכה. כלומר סברא הוא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה: אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו. רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה דודאי שפיר קאמר אלא אלישניה דאי אמר הנאת סוכה עלי יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו: אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה. וא''ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י''ל דהכא במאי עסקינן כגון דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי אבל אין ה''נ דבאומר סוכה לישיבתה עסקינן אבל בתוספות אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפרק אע''פ (כתובות דף נח:) ובפרק בתרא דמכילתין (דף פה:) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים וא''ת ואפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ''מ כיון שאסר ישיבתה עליו אע''פ שאין לו בו הנאה חל ולפי זה אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע''פ שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור זה עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל כל העולם ואפ''ה אינה אסורה בנגיעה הכא נמי איסור סתם אכילה והנאה משמע אבל כל שפירש לאסור על עצמו אפילו נגיעה חייל: