פרק ל״ז - פסוק ל״ה

וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ה ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי (ב"ר פד, כא.), וסבור שמת, ו שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי: ארד אל בני. ז כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על, אל שאול ואל בית הדמים (שמואל-ב כא, א.), אל הלקח ארון האלהים, ואל (מות) חמיה ואישה (שם-א ד, כא.): אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. ח ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני ט שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל י שהיה יודע שהוא חי: