י

צָרִיךְ לִשְׁמוֹר מְאֹד אֶת הָאֱמוּנָה, הַיְנוּ לִבְחֹן אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד אִם אֱמוּנָתוֹ שְׁלֵמָה. כִּי עַל־יְדֵי קִלְקוּל הָאֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל תּוֹכֵחָה מִמּוֹכִיחֵי הָאֱמֶת, וְנִתְקַלְקֵל הַשָּׁלוֹם. הַיְנוּ, נַעֲשֶׂה מַחֲלֹוקֶת בֵּין אֲנָשִׁים וּמִתְהַוִּים גֵּרוּשִׁים. כְּלוֹמַר, אֲנָשִׁים מְגֹרָשִׁים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. גַּם עַל־יְדֵי חִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה אֶפְשָׁר לִפּוֹל לִכְפִירוֹת, לַעֲבוֹדָה זָרָה וְלֶאֱמוּנוֹת כּוֹזְבוֹת. כִּי הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית הִיא עִקַּר חוֹתָם הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית נִשְׁמֶרֶת כָּל קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי. (תורה כב, א-ב)