לג

מִדַּת הַנִּצָּחוֹן אֵינָהּ סוֹבֶלֶת אֶת הָאֱמֶת. הַיְנוּ, אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְקַבֵּל דַּעַת חֲבֵרוֹ מֵחֲמַת נִצָּחוֹן, כְּלוֹמַר, מֵחֲמַת גַּאֲוָה וְכָבוֹד מְדֻמֶּה, וְלֹא מֵחֲמַת שֶּׁמֵּבִין כִּי אֵין הַצֶּדֶק עִמּוֹ, אָדָם זֶה לֹא יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְגַם אִם יַסְבִּירוּ לוֹ וִישַׁכְנְעוּהוּ כַּמָּה פְּעָמִים, לֹא יְקַבְּלָהּ וְלֹא יְשַׁנֶּה דַּעְתּוֹ, מֵחֲמַת הַמִּדָּה הָרָעָה שֶׁבּוֹ מִדַּת הַנִּצָּחוֹן. עַל־כֵּן, מִי שֶׁחָפֵץ לָדַעַת אֶת הָאֱמֶת, יָסִיר מִמֶּנּוּ אֶת מִדַּת הַנִּצָּחוֹן, וְאָז בְּוַדַּאי יָבִין הָאֱמֶת כָּרָאוּי. (תורה קכב)