מח

אָמַר: הַצַּדִּיק הָאֱמֶת יָכוֹל לַעֲשׂוֹת טוֹבָה גְּדוֹלָה לְהָאָדָם גַּם אַחַר פְּטִירָתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא [לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לָבוֹא אֵלָיו בִּשְׁבִיל תִּקּוּן]. וְדַע, שֶׁעִקַּר הַמְּנִיעָה שֶׁמּוֹנְעִין אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה, שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ לְהַצַּדִּיק הָאֲמִיתִּי לְקַבֵּל תִּקּוּן, הוּא רַק מַה שֶּׁמַּדִּיחִין וּמְסִיתִין אוֹתוֹ מִזֶּה, וּמְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ בִּכְפִירוֹת וַהֲסָתוֹת שֶׁאֵין בְּהַצַּדִּיק מַמָּשׁ. כִּי גַּם שָׁם בֵּין הַמַּלְאֲכֵי חֲבָלָה וְהַקְּלִפּוֹת יֵשׁ מִתְנַגְּדִים גְּדוֹלִים כְּמוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם. עַל-כֵּן הָעִקָּר לִקַּח זֹאת בְּדַעְתּוֹ לִבְלִי לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְפַתּוֹת וּלְהָסִית אוֹתוֹ שָׁם, רַק יַעֲמֹד עַל דַּעְתּוֹ שָׁם בְּחֹזֶק לֵילֵךְ דַּוְקָא לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְאָז בְּוַדַּאי יַנִּיחוּהוּ. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר, גַּם שָׁם צְרִיכִין חִזּוּק אֱמוּנָה בְּהַצַּדִּיק. וְסִפֵּר מַעֲשֶׂה עַל-זֶה מַה שֶּׁאֵרַע בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵצֶל הַצַּדִּיק רַבִּי מֶענְדְיל מִוִּויטֶיפְּסְק עִם אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שְׁמוֹ רַבִּי נֹחַ שֶׁנִּפְטַר עַל הַסְּפִינָה וְכוּ' נִכְתַּב בְּמָקוֹם אַחֵר (לעיל ק"א): שם, שט.