תּוֹרָה פז

תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה הָאָדָם לֵילֵךְ בְּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה, הַיְנוּ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ עַל כָּל פָּנִים, וְהַיִּרְאָה הַזֹּאת נִקְרֵאת צֶדֶק, שֶׁהִיא בְּחִינַת דִּינִים, וּמִזֶּה בָּא שֶׁעַל־פִּי רֹב בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם מִתְעוֹרְרִין עַל הָאָדָם דִּינִים וְיִסּוּרִים חַס וְשָׁלוֹם. אַךְ אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֱמֶת, הַיְנוּ לִבְחִינַת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת שֶׁנִּקְרֵאת אֱמוּנָה, אָז כָּל הַדִּינִים נִמְתָּקִים בְּשָׁרְשָׁם, וְנִמְשָׁכִין עָלָיו חֲסָדִים וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים. {אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה כִּי־אִם עַל־יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּמִזֶּה יָבוֹא לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. {פֵּרוּשׁ כִּי בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֻטְבָּע אֱמוּנָה בְּתוֹלָדָה שֶׁעַל יָדָה יָכוֹל לָבוֹא לְיִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ לַפֹּעַל עַל־יְדֵי שֶׁפּוֹרֵשׁ עַל יָדָה מֵעֲבֵרָה הִיא מִתְחַזֶּקֶת וּמִתְגַדֶּלֶת בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר כְּדֶרֶךְ כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁכָּל שֶׁמִּשְׁתַּמְשִׁים בָּהֶם יוֹתֵר מִתְחַזְּקִים יוֹתֵר וְכֵן לְהֵפֶךְ עַל דֶּרֶךְ אִי לֹא עַבְדֵי חַלְשֵׁי}}: