ב

אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לְדַבֵּר כְּלָל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו בִּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, מִגֹּדֶל הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁלּוֹ וּמִכֹּבֶד צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק אָז דַּיְקָא לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לִקְרֹא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִן הַמֵּצַר וְהַדֹּחַק, כִּי עִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת הוּא שֶׁיִּתְעוֹרֵר הָאָדָם מִן הַמֵּצַר וְהַדֹּחַק וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה אַחַר־כָּךְ עַל־פִּי רֹב לְהַרְחָבָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּרָאוּי, עַד שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִבְחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא, שֶׁנִּתְעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ הַמֵּצַר וְהַמְּרִירוּת כָּזֶה: