[ה]

ופעם אחת עמד מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הקדושים כנגד הנבוכים שהיו באומין, אשר התפארו ברב השתדלותם שיגמרו כרצונם (להשכיח שם ישראל והבדלו מן העמים), וכאשר עמדו כנגדו בראיותיהם ממה שכבר גמרו בזה הרבה גם בימיו במדינות הרחוקות כנודע, ענה ואמר: זאת ברור לדעתי שאם תגמרו כרצונכם יחזר העולם לתהו ובהו, כי לא לאלה התהפוכות נברא העולם. ויש בזה להאריך קצת כפי המבאר מצרופי ופלפולי דבריו הקדושים בכתב ובפה על אודות אשר האין סוף יתברך באחדותו הפשוט בעצמו המציא כביכול השתנות בין מדותיו העליונות, זה לדין וזה לחסד, אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואחדותם בכתוב השלישי גבוה מעל גבוה. ואשר בזה נתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעת העקדה, אשר בתחלה שמע חסדי השם יתברך ומאמרו, "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך בשמעו ממדת הדין להעלות אותו לעולה, לא הכריע ברצונו הגופני וחבת בנו לסמך על הדבור הראשון "כי ביצחק" וכו', אבל בטל את עצמו ורצונו בתכלית הבטול להשם יתברך, עד שהשם יתברך בעצמו הכריע מדת הדין למדת הרחמים ואמר לו "אל תשלח ידך" וכו'. וכן מרדכי ידע את כל אשר נעשה בגזר דין להשמיד וכו' שנגזר גם למעלה כמבאר מדברי חכמינו ז"ל. ולכאורה לא היה לו להתירא כלל, כי הלא כנגד זה היינו מחיבים להאמין בדברי הנביא ירמיה ממדת רחמי השם יתברך ומאמרו: "לקץ שבעים שנה אפקד אתכם" (כחיובנו בזה הגלות להאמין בדברי הנביאים על ביאת הגואל שאנו מחכים אליו), ואולם ברוממות ההכרעה הנ"ל נתירא ונפחד עד אשר הרבה לזעק זעקה גדולה ומרה, עד שיצא אל הפעל מאמר הכתוב הנ"ל "לקץ שבעים שנה" וכו'. (כי גם מתחלה ידע השם יתברך שיתעורר הצדיק מרדכי ויבטל גזרותיו, וידיעת השם יתברך לא תבטל כח הבחירה, כמבאר מזה במקום אחר). וכל המלחמה הזאת למעלה ולמטה שהתגברה בסוף גלות בבל הוא ענין המבאר מדברי רבנו ז"ל בדבר הכתוב: "לפתח חטאת רובץ". שכשהאדם סמוך לפתח ושער הקדשה מתגבר עליו יותר כח המסית, כמשל הנאבקים זה עם זה. (שמובא בשיחותיו הקדושות שאחר הספורי מעשיות) ומהפרט למד מוהרנ"ת ז"ל על הכלל, והודיענו מרחוק בעצם המלחמה למעלה ולמטה שנמצא כעת בעקבות משיחא, בפתח הגאלה נצחיית שאנו מחכים אליה, כי בהתגברות ההסתות והפתויים למטה לנפשות ישראל שיסורו מהשם יתברך, כי התגברות הסתות מדת הדין למעלה בקטרוגים לפני השם יתברך שיסיר מנפשות ישראל להשמידם חס ושלום, וכל העולם היה חוזר לתהו ובהו על ידי זה. (ועין לקמן בהרמזים אשר הוצאתי מצרופי דברי רבנו במעשה הזבוב הנ"ל), וכן מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת בפרוש המעשה מהבעל תפלה (שבספר ספורי מעשיות), אשר מדת הגבורה (שהוא מדת הדין הנמצא להשם יתברך ותורתו בתוכחה וקללות) תתקרב בכל עת יותר להחריב את העולם הנקרא בשם מדת תאות ממון, (ועקר רצון השם יתברך במדת גבורתו הנ"ל הוא הכנעה והבטול אליו יתברך כלשון רבנו ז"ל בספור המעשה הנ"ל. שהוא לשון הכתוב בתוכחה: "או אז יכנע לבבם") וגם אם קומת מדת התפלה (שנקרא בשם בעל תפלה) ומדת הממנה שהיא הצדקה מעבירין את רע הגזרה, לא יהיה עקר העברתם ופיוסם למדת הדין והגבור הנ"ל. רק בדחיה ועכוב לזמן קצוב, אבל בטול הגזרה לגמרי הוא בתשובה לבד (שהוא שלמות ההכנעה והבטול הנ"ל) שיזכו נפשות ישראל בעת גאלתם. ומה נכון ונפלא לפי זה מליצת הנביא מלאכי בהכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וכו' (אשר אין לנו נחמה יותר מזה) ואחר כך בסוף מסים ואומר "פן אבא והכיתי את הארץ חרם" (כי אם חס ושלום לא יצא אל הפעל הכרעת מדת הרחמים. יצא חס ושלום אל הפעל תכלית ההפך כנ"ל) וגם למרחוק תבין בכל זה מה גדלו זכיות האחד בעיר ושנים במשפחה המתרחקים גם היום ממבוכות הנבוכים ולצניהם והולכים בעקבות אבותינו.