כרך ג

ועתה נשוב עוד הפעם להשיחות והספורים הנ"ל בענין השגת משה לאחר הסתלקותו הנ"ל. וממילא מובן שגם פני משה בחייו, שבגאלה הראשונה נחשב כפני חמה, לא נחשב כלל כנגד פני החמה שבעתים וכו', שזכה כעת בהכנתו את עצמו לגאלה האחרונה שהוא פני החמה שלעתיד, אשר נבא על זה ישעיה בהכתוב "והיה אור הלבנה" וכו', ושזה מה שאמר שילמד לעתיד תורה עם כל השבעה רועים (אשר גם משה בכללן). ממילא מובן לפי זה גם בגדלת מוהרנ"ת ז"ל שאף על פי שלא נחשב כנגד רבנו ז"ל רק לפני הלבנה (כמבאר מהתורה שבסימן ו' לקוטי א' שאמר רבנו ז"ל בהתקרבותו, ומהתורה שבסימן ז' לקוטי תנינא, שאמר בסמיכתו שלפני הסתלקותו). אבל אין דומה כלל אור פני הלבנה שזכה זה התלמיד בגאלה הראשונה בקבלתו מפני החמה שבעולם הזה (שאין זה רק במדת הנצח כנודע) לאור פני הלבנה שזכה כעת בקבלתו מפני החמה שלעתיד. ויש לפרש שכפי רב האור לאין ערך שבפני החמה הזאת, נחשב גם אור פני הלבנה שמקבל מאתו כאור פני החמה שבעולם הזה שהוא מדרגת פני משה בעצמו. ויבאר לפי זה גם מה שיצא מפי מוהרנ"ת ז"ל קדם הסתלקותו בזה הלשון: אז עזרא הסופר גייט אוועק [שעזרא הסופר הולך]. כי כבר אמרו חכמינו ז"ל (במסכת הוריות) 'ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה' (ועין לקמן). וגם לפי זה נתעוררתי להכיר ולהתבונן בגדלת אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטאלטשין, כי הוא אשר אמר עליו מוהרנ"ת ז"ל (בפני רבי אהרן בן ר' אברהם חיים מאומין) בזה הלשון, אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יהיה יכלת גם לר' נחמן מטאלטשין להנהיג (המון אנשי שלומנו אשר כנה אותם אז בשם) הגלגל (ובלשון אשכנז בזה הלשון, איך גרייט צוא אלדינג מיט דער פען, דער נאך וועט נחמן טאלטשינר אויך קענען פירען עס רעדיל). כי אף על פי שמחמת שהיה יתום בלא אב ואם, לא עלה כל כך במעלת הלמוד, אבל גם הוא קרא ושנה הרבה מחמת שהעקר הוא השמוש והשקידה תמיד על דלתי הרב, ולא נמצא כלל בכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל שוקד על דלתותיו כמוהו בערך ארבעה עשר שנים. כי אפלו ר' משה ואחיו ר' זיינוועל כל ימי היותם בברסלב לא היו באים למוהרנ"ת ז"ל רק בשבת בסוף הסעדה שבלילה ויום השבת ובסעדה שלישית ומוצאי שבת קדש, ואחר כך נתרחקו להתישב בטשעהרין ולא זכו לעמד לפניו רק בקצת הזמן שנתעכב בטשעהרין, שבוע או שתים בחרף, ואחר כך בקיץ שבוע או שתים ובימי ראש השנה באומין, ושתי פעמים או יותר נסע אתו יחד גם ר' משה הנ"ל ז"ל, אבל אין זה עולה כלל כנגד הדבקות והשמוש ורבוי העמידה לפניו שזכה אבי ז"ל.

והשם יתברך סבב נפלאותיו להושיבו טולטשין, אשר לא רחוקה היא מברסלב כערך רחוק העיר נעמרוב מברסלב. כפי המובן מדברי רבנו ז"ל, שהיתה בזה כונה נפלאה מה שנתישב בברסלב סמוך למוהרנ"ת ז"ל שישב בנעמירוב, ולא עם מוהרנ"ת בעיר אחת. כי מוהרנ"ת ז"ל רצה פעם אחת בחיי רבנו ז"ל להתישב גם כן בברסלב ולא הסכים על זה רבנו ז"ל (ברב הכרח המניעות אשר על ידם כל התהוות הכלים לקבל), אבל מחמת שעל כל פנים לא יבאו מניעות רק במשקל ובמדה מאת השם יתברך שיצא רבנו ז"ל להתישב בברסלב, ולא נמצא מברסלב לנעמרוב אפלו שני פרסאות (רוסייאות) כנודע. וכן סבב אחר כך השם יתברך ברחוק אבי ממורנ"ת ז"ל, זה בברסלב וזה בטאלטשין, שגם ביניהם לא נמצא רחוק אפלו שני פרסאות כנ"ל.

גם אם נבא בעמק דברי רבנו ז"ל שבלקוטי תנינא סימן ז' 'כי מרחמם' וכו' הנ"ל, ונביט ונראה ברב נפלאות הבן אליעזר והתלמיד יהושע, המובא שם, ונבין ונתבונן כמו כן בשנוייהם זה מזה, כי אליעזר על שם העזר, ויהושע על שם הישועה. והחלוק וההבדל שבפרושים הוא מה ששם עזר אין שיך רק אם האדם בעצמו משתדל ועובד כראוי, רק שאף על פי כן מכרח על כל פנים שיעשה לו השם יתברך עזר (באפן שיגיע אל המכון שבכל עבדא כענין הכתוב "אעשה לו עזר" שנאמר על האשה, ועקר העבדה על ידי האיש כלשון החכמים בהכתבה 'אפלח ואוקיר' וכו'), ולא כן פרוש הלשון ישועה, שזה נאמר על דלית מגרמה כלום, עד שמכרח לו לגמרי הישועה מהשם יתברך. ואם נוסיף להביט ולהתבונן בהם, נבין ונראה שזה זה החלוק וההבדל כביכול שבין שני השמות של השם יתברך הנמצאות באלה השמות אליעזר ויהושע, כפי דברי רבנו ז"ל בסימן ז' שבלקוטי תנינא (כי מרחמם וכו') הנ"ל. כי מבאר שם מדברי רבנו ז"ל שנמצאות מהם בהמקיפים עין שם, ש"ע נהורין (שני פעמים הקף עין שם) ומפרש בזה מלת מעשה מ'ה ש'ע, ושמשם כל קבלת המלכות (ועין היטב בהבאורים אשר בארתי בהם) אשר נודע על פי האר"י ז"ל שהוא הא האחרונה של השם הוי' יתברך. וממילא יעלה לנו לפי זה במלת יהושע, כל הארבע אותיות שבשם הוי' יתברך (כי לפי זה ממילא מובן שזאת ההא האחרונה שהוא המלכות שמאירים בה אלה הש"ע. נקראה מחמת זה כל פעם גם היא בעצמה על שם הש"ע). וכבר נודע שזה השם הוא במדת הרחמים הגדול לאין ערך מהחסד סתם, שבשם 'אל' שהוא בשם אליעזר כנ"ל. כי לפי הנ"ל ממילא יש לפרש שזה מחמת שהבן אליעזר אשר אין צריך רק לעזר (לא לישועה לגמרי) די והותר לפניו החסד סתם שבשם אל הנמצא בשמו, ולא כן התלמיד שהוא המכרח לישועה לגמרי, הוא המכרח למדת הרחמים לגמרי שבשם הויה בעצמו יתברך כנודע.

ולולא דמסתפינא מלהפליג יותר בעמק הדבר, הייתי אומר שזה מה שנסתלק יהושע ביום כ"ו ניסן שהוא מספרי השם הויה יתברך כנודע. וכפי אשר בארתי לעיל ברוממות מוהרנ"ת ז"ל, שכנגד רבנו ז"ל נקרא גם כן בשם התלמיד יהושע דלית לה מגרמה כלום, אבל כנגד כלליות נפשות ישראל עלה ונתעלה גם כן למדרגות פני משה רבנו עליו השלום בעצמו, שהוא פני עזרא כנ"ל מדברי חכמינו ז"ל (ועין לקמן). וממילא מבאר גם לראש תלמידיו ומשרתיו ומשמשיו, שהוא אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטאלטשין שכנגדנו וכלליות הנפשות, נקרא גם כן בשם יהושע, ושזה מה שגם הסתלקותו היתה מכון ביום הזה כ"ו ניסן (זה הרמז שמעתי בשם איש אחד מאנשי שלומנו). ועין לקמן שאוסיף לדבר בענין אבי ז"ל.

ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים, יודע אני ברור שלא היו עוברים עלי התלאות המשנות ועניות ודחקות כזה אשר עד היום לא יצאתי מהם. כי הנה שמתי אל לבבי בדבר הכתובים שבענין יהושע בן נון, ואשר מאלינו נבין שגם זולת השבח שנאמר עליו "לא מש" וכו', היה עובד ה' ובורח מן החטא. ואף על פי כן, אם גם גדלה עבודתו בכפלי כפלים, ולא להדבק כל כך למשה רבנו עליו השלום, נראה מדברי חכמינו ז"ל שלא היה זוכה אחר כך למלאות את מקומו ולקבל מאתו סמיכות ידיו במעלה מפלגת כל כך. וגם עינינו הרואות שבהרבה מקומות קראה אותו התורה בשם משרת למשה רבנו עליו השלום. כי בפרשת כי תשא ובמשפטים בסופה נזכר בלשון הכתוב "ומשרתו" וכו', ובפרשת בהעלתך בהכתוב "ויען וכו' משרת משה", וגם בתחלת ספר יהושע מתחיל הכתוב "ויהי אחרי" וכו', משרת משה". וכפי רוממות מוהרנ"ת הנ"ל אשר זכה בכח רבנו לפני משה בעצמו, הלא דבר הוא מה שהזכרתי לעיל שבכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל לא נמצא משרת ומשמש ודבוק למוהרנ"ת כמוהו, ומקבל מאתו כל הדבורים מפה לפה, המכרחים להדבורים בכתב. וברב הרגשתו את דברי מוהרנ"ת, הפקיר את עצמו מנעוריו שלא רצה לחשב כלל בעסקי מלאכה ועבודה גשמיות, והלך אליו רגלי שני פעמים בכל חדש כדי לשמע מפיו הקדוש דברי אלקים חיים שקבל מרבנו ז"ל, ואשר חדש בהם בסמיכתו מידי רבנו ז"ל (כמובא ומובן מזה במקום אחר) אשר הן הן ספרי לקוטי הלכות אשר כבר זכו את הרבים לאין ערך כנודע ומפרסם בכל אנשי שלומנו, ומכל שכן שאינו דומה הרואה אותם בספר להשומע אותם מפיו הקדוש (כמובא גם מזה בדברי רבנו ז"ל). וברב הרגשת אבי ז"ל שזכה להרגיש בהם, קבל על עצמו עניות מפלג ועצום כמה שנים, וטרח ויגע להעתיק כל הששה כרכים באפן שיהיו ראויים לדפס מהם (כי מכתיבת מוהרנ"ת ז"ל ברב מהירותו נדבקו הרבה מהאותיות זה לזה עד שהיה קשה לדפס מהם). ולא קבל על זה פרס ומעות ממורנ"ת ז"ל אפלו פרוטה אחת. ומאמר רבנו ז"ל לאנשי שלומנו על מוהרנ"ת ז"ל שיש להם להחזיק לו טובה כי לולא הוא לא היה להם אפלו דף אחד, סבב אחר כך זה המאמר גם על אבי ז"ל בשקידתו ויגיעותיו להוציא לאור ספרי מוהרנ"ת ז"ל. ושמעתי מאתו שבעת גמרו את כתיבת ספרי לקוטי הלכות שאל אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל, ההרגשת בספרי התנוצצות אלקות. ובלשון אשכנז בזה הלשון: האסט דו געפילט אין מיינע ספרים התנוצצות אלקות. והשיב לו הן. (והיה מבאר מדבריו שכמה פעמים ברב הרגשתו והתנוצצות אלקות שזרח עליו, מחמת זה הכרח להניח את הקלמוס מתוך ידו ולפסק לגמרי מהכתיבה). ואחר כך חגר מתניו להדפיס על כל פנים את הכרך הראשון (ארח חיים חלק א'). אבל על זה נתעורר מוהרנ"ת ז"ל לתן לו קצת על הוצאות הדרך לעיר יאס שבמדינות וואלאכייא [רומניה]. וזוגתו כששמעה בטאלטשין שנסע למדינת וואללכיע, נסעה לברסלב להודיע למוהרנ"ת ז"ל שאם לא יספיקה על כל פנים בלחם צר ומים לחץ, תגוע חס ושלום ברעב היא וזרעה. והכרח מוהרנ"ת לכתב לבנו ר' יצחק ז"ל מטאלטשין לתן לה בכל שבוע איזה סכום באפן שתתפרנס על כל פנים בצמצום. ואבי ז"ל בעצמו בכל משך הדרך הרבה מאד לצמצם ולמעט בהוצאות וגם בתחלת הדרך הלך רגלי כמה פעמים. כי גם הוצאות הדפוס בעצמה היתה קשה וכבד על מוהרנ"ת ז"ל כפי עצם עניותו והסתרתו מאנשי תבל:

ומדי עסקי לכתב ולהודיע לדורות חשיבות ומעלות אבי ז"ל, הנני להודיע מה שזכה פעם אחת בליל שבת קדש פרשת בשלח (שנקרא שבת שירה) שנתחבר אז עם מוהרנ"ת ז"ל בנסיעתו לליפיוועץ, ולילך אתו שם על שמחת בן זכר בבית איש אחד שהיה לו הכרות עם מוהרנ"ת ז"ל. אבל נמצא אז בזאת הבית חזן אחד אשר מוהרנ"ת ז"ל בקש מזה החזן לנגן לכבוד שמחת שבת הנ"ל, וזה החזן היה מצד המתנגדים, וכדי להכעיס למוהרנ"ת ז"ל לא רצה בשום אפן לנגן. וענה ואמר מוהרנ"ת לאבי ז"ל נגן אתה (זינג דיא). והתחיל אבי ז"ל לנגן ולשורר את השירה בנעימה נפלאה לכל אזן השומע. ומוהרנ"ת ז"ל אמר לו אחר כך לא ידעתי כלל, הלא יש ביכלתך לנגן. והחזן הנ"ל נתביש אחר כך לפני כל העומדים שם. והרב ז"ל מטשעהרין אמר פעם אחת ששמע מאנשים הבקיאים באבי בימי בחרותו, שבאמת לא היה לו כלל בתחלת ימיו קול נגינה נפלאה כזה. ומאז והלאה התחיל לנגן לפני מוהרנ"ת ז"ל בסעדת שבת קדש וכדומה. ולפני העמוד נתירא מוהרנ"ת ז"ל להעמידו יען אשר ידע שברב תבערת לבבו והרגשו דבורי התפלה, ובתוספות אימתא דצבורא יכול להגביה את קולו עד שיהיה נזוק חס ושלום בהראה (כמו שנזדמן לפעמים בין החזנים). ואף על פי כן אחר פטירת מוהרנ"ת ז"ל נתעוררו אנשי שלומנו להעמידו לפני העמוד בראש השנה ויום הכפורים. והתעוררות הצבור מתפלתו קשה וכבד לבאר בכתב. והגביר רבי אבא ז"ל מטשעהרין הוכיח פעם אחת לחתנו אברהם ייבין אשר לא נסע לאומין על ראש השנה, ואמר לו שאם לא היינו זוכים באומין רק לשמע תפלת רבי נחמן שבמוסף ראש השנה גם כן כדאי לנסע. וכל אנשי אומין, אפלו המתנגדים, היו נבהלים ומשתוממים בשמעם את נגינתו ותפלתו.

ומה מאד נפלאים דרכי השם יתברך וסבותיו אשר סבב שהיתה גם שם כנויו (פאמעליע [שם משפחה]) חזן, וגם לוי (אשר הנגינה מסטרא דלואי). וגם נשמע פעם אחד מרבנו ז"ל בעצמו שהיה מצפה על שלשה דברים. א) טלית נאה וחזק (אשר לא נמצא עדין בימיהם רק כמו טליתים הישמעאלים שאין בהם נוי כלל), והדבר השני הוא, שתהיה הספר תורה כתובה בסדר, ולא בתקון הגה שאחר כך, (וכעין תפלין ומזוזות שהם פסולים לגמרי כשנכתבים שלא כסדרן), והדבר השלישי, הוא שיהיה קול החזן נעים ומתקבל למטה ולמעלה (וכפי הנראה לעניות דעתי מצרופי דבריו הקדושים שהעקר כונתו היתה על תפלת החזן, ושזה מחמת שגם קול התפלה בראש השנה מכרחת להיות כעין קול השופר לעורר למטה מהשנה, וגם לעורר כביכול למעלה מהשנה והדורמיטא המובא בכתבי האר"י ז"ל, ושזה מה שנקרא ראש השנה בשם יום הזכרון). כי כפי הנ"ל בסמיכות אבי ממורנ"ת ז"ל נראה ומבאר לעניות דעתי שהיתה כונתו על אבי ז"ל:

ועין לקמן באות שאחר זה (ובאות שנוסיף לדבר בענין אבי ז"ל) והנה גם רבם ככלם משאר אנשי מוהרנ"ת ז"ל היו מפלגים במעלה לאין ערך. והנני לפרט קצת דקצת בפרטיות שמותיהם ושבחיהם:

בנו ר' יצחק ז"ל מטאלטשין, אשר אליו נכתבו רבם ככלם מהמכתבים שבספר 'עלים לתרופה', ובספר מכתבי מוהרנ"ת ז"ל, אף על פי שקרא אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל אותו ואת ר' אפרים ז"ל בשם אנשי שוק (יען אשר ידע בהם שיש ביכלתם להתעלות בכפל כפלים), אבל בתוך השוק בעצמו הרבו לקים קביעת עתים לתורה ולתפלה וברב האמונה אשר במשאם ומתנם הרבו לקדש ה' ברבים. ועל אודות המכתבים הנ"ל ממורנ"ת שנשלחו לר' יצחק הנ"ל, אמר פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל שברצונותיו וכסופיו הוציאם מאתו. ואף על פי כן עקר ההשתדלות לקבצם ולחברם להעתיקם היתה על ידי אבי ז"ל. ומוהרנ"ת לא צוה על זה בפרוש (רק כתב ובקש קצת פעמים במכתביו שיהיה גנוזים), אבל אבי ז"ל עשה זאת מדעת עצמו לחברם בחבור שלם כנ"ל. ועל אשר מחמת זה יש לחשבו כחבורו בעצמו, וכפי הנ"ל במספר כ"ו ניסן יש לפרש שמחמת זה גם המכתב הראשון שבשנת תקפ"ב הנמצא שם נכתב גם כן מכון ממש בזה היום כ"ו ניסן (ועין לקמן).

ר' עוזר מאומין (הנזכר בספרי כוכבי אור עין שם) היה מהמקרבים הראשונים אשר למוהרנ"ת ז"ל. ובהיותו בין המתנגדים והמחרפים הרבה למסר את נפשו גם על עצם התקרבות, ומכל שכן על תהלוכותיו רגלי למוהרנ"ת ז"ל. והרבה בתורה ותפלה ולבלי להביט על השוחקים והלצים. ומוהרנ"ת ז"ל העיד עליו לאחר פטירתו שהוא אשר קים בשלמות מאמר חכמינו ז"ל על הכתוב "אם נבלת" וכו', 'כל המנבל עצמו על דברי תורה' וכו'. ובתחלת התקרבותו רצה דודו (מחסידי...) להרגו, ובנסים גדולים נמלט מאתו.

ר' מענדיל מלאדיזען הנ"ל, היה בתולדתו ומנעוריו מצד המתנגדים. ונתקרב למוהרנ"ת ז"ל על ידי רבי יצחק חזן מברסלב, שנתועד אתו בכפר במקום למודו עם נערים אשר נשכר להם לצרכי פרנסתו. ורבי יצחק היה דרכו לומר דברי צחות (ווערטליך) בכל עת. ובהתודעו עם ר' מענדיל הנ"ל ואמר איזה דברי צחות, וענה ואמר לו ר' יצחק, אתה חכם, אבל בברסלב נמצא איש חכם יותר ממך. ושאל אותו מי הוא והשיב לו, רבי נתן. ונכנס זה הדבור באזני ר' מענדיל יען אשר ראה והבין בזה האיש ר' יצחק שגם הוא איש חכם ונבון. והתחיל לכסף לנסע לברסלב למוהרנ"ת ז"ל. אבל לא היה יכול לנסע באמצע הזמן שנשכר בו ללמד עם הנערים הנ"ל, וזה היה בחרף, אשר הכרח להמתין עד קדם פסח שחזר לביתו לטאלטשין. ובחל המועד פסח נתועד אתו בשוק ר' מאיר יהודה (שישב אז בטאלטשין), בעת שרצה לנסע למוהרנ"ת ז"ל על ימים אחרונים של פסח. ונתעורר עוד הפעם על ידי ר' מאיר יהודה הנ"ל, עד ששכר אתו ביחד את העגלה. ובא לפני מוהרנ"ת ז"ל, וספר לפניו את כל לבבו בדבר מבוכותיו מספרי החקירות אשר נטעה ונתעה בהם קדם התקרבותו. ומוהרנ"ת ז"ל ידע מה להשיבו, עד שנהפך לאיש כשר בכל ימי חייו, וכאשר נספר לקמן (כל זה שמעתי מאבי ז"ל):

ומר' נתן בן ר' לייבלי ראובן ז"ל שמעתי שראה אותו פעם אחת בבית המדרש בעת לבישת הטלית שהיה שמח מאד, וספר לו שביום התועדותו עם ר' יצחק (כנ"ל) מכון ממש טרם שנתועד אתו נכנס בלבבו (כפי עצם מבוכותיו כנ"ל) שיפסק לגמרי מללבש טלית ותפלין. אבל מיד בשמעו שבחי מוהרנ"ת ז"ל מפי ר' יצחק הנ"ל, חשב בדעתו להמתין על כל פנים עד שידבר תחלה עם מוהרנ"ת. וכן היה שזכה מוהרנ"ת בעזרת השם יתברך להוציא מלבבו כל מבוכותיו עד שנהפך לאיש כשר ומאמין כנ"ל. והיה שמח ושש על זה בכל ימי חייו כמוצא שלל רב.

ור' מענדיל הנ"ל, ור' חיים נחום מזווינוראדקא אשר למדו את עצמם קצת מלאכת סדור אותיות, כדי לזכות את הרבים בהדפסת הספרים לקוטי מוהר"ן ולקוטי תפלות בבית מוהרנ"ת ז"ל, ובלי שום קבלת פרס ממוהרנ"ת ז"ל, רק אנשי שלומנו נתעוררו מעצמם לנדב קצת על פרנסתם בתורת נדבה. והיו מפלגים במעלה מאד.

גם ר' אייזיק ועוד איזה אנשים מלאדיזין שנתקרבו אל מוהרנ"ת ז"ל כלם היו עובדי ה' בתורה ותפלה, ומפלגים במעלה כנ"ל:

ר' אברהם צבי מברסלב הרבה לקים קביעת עתים לתורה ולתפלה. [ואבי ז"ל היה רגיל לדבר ממנו כמה פעמים בפרטיות]. והיה רגיל לקים כפקודת רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ב על המשנה: הנעור בלילה וכו'. ומוהרנ"ת ז"ל אמר עליו, שבקיום זאת הפקדה – הוא חדוש נפלא בין כל אנשיו ומקרביו.

ופעם אחת שמעתי מאבי ז"ל ספור בנין הבית הכנסת אשר באומין (ששמע אבי מפי מוהרנ"ת ז"ל), כי בשנה הראשונה שאחר הסתלקות רבנו ז"ל, לא נמצא יותר מששים אנשים (שבאו להשתטח על קברו הקדוש בערב ראש השנה), וגם זה המספר הרים מאד את הבטחון בלב מוהרנ"ת ז"ל שתהיה נקבעה זאת האספה לדורות (כנהוג עד היום). כי בתחלה לא עלה על דעתו כלל שיתעורר גם זה המספר לנסע לרבנו ז"ל על ראש השנה לאחר הסתלקותו כמו בימי חייו (ואשר יספר לקמן בחלק רביעי). ובערב ראש השנה נסכם בלב ר' יודיל ור' שמואל אייזיק ז"ל ועוד מגדולי תלמידי רבנו ז"ל להתפלל על זה המקום שהתפלל בו רבנו ז"ל בעצמו בראש השנה האחרון שקדם הסתלקותו (שנקרא בשם האמבאר כמובא בספר חיי מוהר"ן). אבל מוהרנ"ת ז"ל נתעקש ועמד כנגדם בטענתו ששמע מפי רבנו ז"ל שאמר פעם אחת אליו ולחברו רבי נפתלי ז"ל אני רוצה שתהיו מערבים עם העולם (ובלשון המרגל בזה הלשון איך וויל איר זאלט זיין אויס געמישט מיט דער וועלט). ורצה מחמת זה שיתפללו כל הצבור בבית הכנסת שנקרא בשם 'שומרים לבקר', שהוא נבנה אז בסמוך על ידי איש אחד שרצה וחשק שאנשי שלומנו יתפללו שם. וגם כל אנשי הצבור התמידי שבזה הבית הכנסת הסכימו על זה. (כי המחלקת שהיתה בחיי רבנו ז"ל, נשקט ונשתקע אחר פטירת רבנו ז"ל מלב רבם ככלם של אנשי העיר. ונתמהמה זה ההשקט עד תחלת שנת תקצ"ה, שעמד מי שעמד כאשר נספר לקמן. ועד זאת השנה היו רגילים אנשי העיר לבקש אורחים מאנשי שלומנו לסעד אצלם בסעדת ראש השנה). אבל מחמת ששאר תלמידי רבנו ז"ל עמדו בזה כנגד מוהרנ"ת ז"ל, נסכם הדבר להתפלל בהאמבר הנ"ל (שהתפלל בו רבנו ז"ל כנ"ל). ולפנות ערב כשנתאספו לתפלת המנחה נתעורר לאין ערך תבערת לב מוהרנ"ת ז"ל בצער ויסורים על עברם על דברי רבנו ז"ל (להיות מערב עם שאר נפשות ישראל כנ"ל). עד שחזר ונתלבש במלבוש העליון, לילך אל החוץ ולבא להבית המדרש הנ"ל ולבלי להתפלל כלל עם תלמידי רבנו ז"ל. ורבי נפתלי בראות כן ממורנ"ת ז"ל, נתעורר גם כן לילך אל הבית המדרש הנ"ל, ועד שנתעוררו גם שאר התלמידים לילך אל הבית המדרש הנ"ל. ואנשי הבית המדרש הנ"ל קבלו אותם ברב כבוד, והתפללו עמהם יחד עד עשרה שנים. אבל מחמת שמשנה לשנה נתוסף הצבור הנוסעים לאומין על ראש השנה. ראו אחר כך בסוף העשרה שנים שאין שום אפן ויכלת כלל לסבל את הדחק בזה הבית הכנסת, וחזרו לזה המקום הנ"ל (האמבאר שהתפלל שם רבנו ז"ל). ואחר כך במשך שנה או שנתים נתקלקל ונחרב קצת על פי איזה סבה זה האמבאר, עד שגם שם לא היה באפשר להתפלל. והתחיל מוהרנ"ת לשכר איזה חדר גדול אשר חפש ומצא בכל שנה שיהיה ביכלת שיכנסו שם כל הצבור להתפלל בראש השנה. אבל אחר כך סבב השם יתברך בקצת השנים שהיה קשה וכבד לאין ערך למצא חדר כזה לשכרו. וראה מוהרנ"ת שאם לא ישתדל לבנות עבור זה בית הכנסת מיחד להתפלל שם באספת הקבוץ בראש השנה לא תתקים כלל אספת הקבוץ, כי בלי ספק יהיה נמצא לפעמים שנה אחת שלא יהיה לשכר חדר כזה, ותתבטל האספה לגמרי חס ושלום מחמת זה. ונתעורר באמצע השנה לסבב בכל העירות שנוסעים מהם לאומין לימי ראש השנה כנ"ל ולהציע לפני אנשי שלומנו בכל עיר ועיר להתנדב מעות לצרכי זה הבנין. ונסע תחלה ללאדיזין, שנמצא שם בעת הזאת קצת מאנשי שלומנו והציע לפניהם דברי התעוררות כפי רוממות רבנו ז"ל, וכפי גדלת ונוראות האספה על שמו בימי ראש השנה הקדושים. ורבי מנחם מענדיל הנ"ל (באות נ"ג) היה בעת הזאת מתושבי לאדיזין מתפרנס ממעשה ידיו, אבל עניותו ודחקו היה גדול ועצום בעת הזאת, אבל מכון ממש ביום בוא מוהרנ"ת כנ"ל נמצא תחת ידו שני רוביל אשר זאת היתה כל רכושו ולא יותר. וברב להבת לבבו בשמעו דברי מוהרנ"ת, רץ לביתו וחטף את אלה השני רובל כסף והביאם למוהרנ"ת לצרך הבנין. ולא רצה תחלה מוהרנ"ת לקבל אותם כלל מידו (כי אף על פי שמובא בספרים שבשביל תשובה מתר להפריז יותר מחמש, אבל בכל זה כפי עצם עניותו לא רצה מוהרנ"ת בשום אפן לקבלה), מחמת הרחמנות אשר עליו מעצם עניותו והתחיל רבי מענדיל ז"ל לבקש ולהתחנן ממורנ"ת לרחם עליו בתכלית ההפך ולזכות אותו בזכות נורא ועצום כזה, עד שעלה על דעת מוהרנ"ת ז"ל שבאמת אין ביכלת לידע באיזה אפן גדול ביותר הרחמנות, עד שקבלם מאתו. כי כפי שמסר את נפשו כל כך על הנדבה הזאת שיהיה לו חלק הראשון בבנין הזה, ידע והאמין שזה יהיה אם ירצה ה' יסוד גדול וחזק לזה הבנין באפן שיהיה ביכלתו לגמרו:

ר' יהודה אליעזר שנסע עם מוהרנ"ת לארץ ישראל נתקרב תחלה לרבנו ז"ל בסוף ימיו, והתחיל להתודות לפני רבנו ז"ל. ובאותו העת לא היה נוהג עוד רבנו ז"ל לשמע ודוי דברים מהטעמים הכמוסים אתו. אבל ר' יהודה אליעזר הנ"ל לא ידע מזה והתחיל להתודות, והפסיק אותו רבנו ז"ל והודיעו שאין נוהג כעת בזאת ההנהגה. רק שכבר התחיל קצת להתודות, אמר לו קצת תקונים. ועל השאר צוה עליו לדבר עם מוהרנ"ת ז"ל (ובדרך כלל ולא לפרט לפניו את החטאים). והשעה הזאת שנתועד עם רבנו ז"ל היתה קדם סעדתו. וצוה עליו רבנו ז"ל שיסעד אתו יחדו. ואמר לו רבנו ז"ל בכל הבטה והבטה שאביט עליך איטיב עמך וועל איך דיר א'טובה טאן. ועוד יש בזה קצת דבורים ומאהבת הקצור קצרתי).

ר' יצחק אייזיק יוסף ז"ל (אביו של ר' פינחס יהושע ז"ל מטשעהרין מהמקרבים הראשונים אשר למוהרנ"ת) מאד מאד היה מפלג במעלה, ופעם אחת ביום הפורים בעת השתיה התפאר לפני מוהרנ"ת שאין מתירא עוד מפני היצר הרע. ואחר הפורים למחרתו נכנס עוד הפעם למוהרנ"ת ז"ל. ושאל אותו מוהרנ"ת אם הוא זוכר מה שהתפאר אתמול בעת השתיה. והשיב לו, גם היום אני אומר כן. ושמעתי מר' פינחס יהושע ז"ל, שאמר לו פעם אחת מוהרנ"ת אביך היה צדיק דיין טאטע איז גיווען א צדיק. (אמר המעתיק מכתבי רבי אברהם ז"ל על ידי ר' מאיר אנשין) קדם התקרבותו בברסלב. פעם אחת בליל יום כפור הלך מוהרנ"ת ז"ל דרך הבית המדרש וראה בעד החלון את הר' יצחק אייזיק יוסף סופר (הנ"ל) עומד וגומר תהלים בקול רם ובהתלהבות עצומה. ונתודע עוד, שזה גומר עתה פעם שני תהלים (כמנין כפר), ובעת גמר הפעם השני עדין בהתעוררות והתלהבות עצום כמו בהתחלת פעם הראשון. ובכן ראה מוהרנ"ת ז"ל שנפש יקרה זו ראוי לאנשי שלומנו לקרבו. ובכן התחיל לעסק עמו לקרבו, אבל לא היה כל כך באתגליא עד פורים שנה זו, שהיה מעט מבשם, בא בעצמו למוהרנ"ת ז"ל ועמד על פתחו וצעק דער רבי, דער רבי, זיין גרויסקייט [הרבי! הרבי! גדלתו!]. קדם פורים היה צריך להיות בטולטשין, ובשביל שהיה עני כדרך הסופרים, הלך רגלי. ובחזירתו לברסלב נזדמן לו נסיון גדול ועמד בנסיון. ומה מאד שבח מוהרנ"ת ז"ל את כתיבת תפלין שלו, וחפץ היה שכל אנשי שלומנו יתפללו בתפלין כתב ידו. וכן פעם אחר פטירת הסופר הנ"ל, שהיה אצל אחד תפליו ונתנם לסופר לבדקן, כשפתח הסופר את התפלין וראה את הנחת הפרשיות איך שמנחים בבתים מכון כהלכה בכל הפרטים ודקדוקים והכתיבה. אמר עדות היא על צדקת הסופר, ותפלין כאלו אין צריכין בדיקה.

אמר המעתיק:

העתק מכתב יד מוהרנ"ת ז"ל) ביום ג' תצוה, י"א אדר תקפ"ח לפ"ק, נפטר ר' יצחק אייזיק יוסף סופר זצ"ל. בין המצרים תקפ"ז לפ"ק נפטר ר' ישראל, ורמ"ע זעליג גיסו ז"ל. ביום א' ערב שביעי של פסח שנת תקצ"א, נפטר ר' מענדיל ז"ל מלאדיזין על ידי חולאת החלירע, שהיתה בשנה הזאת. גם מקדם נפטר בביתו על ידי חולאת הנ"ל ר' שמואל מנעמרוב. ואחר כך באותו החרף נפטר ר' אברהם הירש כהן ז"ל. בשנת תק"צ לפ"ק נפטר בטעפליק ר' שואל ז"ל].

ר' שואל מטעפליק היה חדוש נפלא בתבערת לבבו וריצתו לקים בעצת רבנו ז"ל, על פי המשנה 'הנעור בלילה' וכו' וכו' (עין לקוטי מוהר"ן חלק א סימן נ"ב), וכל תפלתו ותורתו היתה בהתלהבות גדולה. ועל ידו נתעורר ונתקרב גם ר' מאיר ז"ל מטעפליק. ושמעתי מאבי ז"ל ששמע מר' מאיר ז"ל דרכו של ר' שואל הנ"ל, שכאשר באו אליו בני הנעורים בבית המדרש ושאלו מאתו בגמרא או בתוספות וכו' איזה דברים שהיה קשה להולמם, והשיב להם שיגיד להם לאחר שעה, ובתוך כך נכנס לחלק השני מהבית המדרש (שהנשים מתפללים שם בבקר) והשתטח ובקש מהשם יתברך "גל עיני" וכו', עד שנתגלה לו הפרוש. ואף על פי כן שמעתי מאבי ז"ל שמרב הכרח הנפילות (המגיעים מלמעלה כמובא במקום אחר) אמר לו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון, שואל! עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה שואל! איך האב נאך פון דיר קיין הנאה ניט, איך זאל זייען ווי דוא פאלסט אראפ אין דער נאך זאל איך זעהין ווי די דער האלסט זיך, וואלט איך פון דיר הנאה געהאט. גם שמעתי פעם אחת בשם ר' מאיר הנ"ל, שהבין מדברי מוהרנ"ת, שמחמת זה לא האריך ימים, ונתקים בו הכתוב בחנוך, "ואיננו כי לקח אותו אלקים". מחמת שידע בו השם יתברך שיפל ולא יתחזק באפן שישוב ויתעלה.

ור' מאיר ז"ל בעצמו עלה ונתעלה אחר כך על ידי מוהרנ"ת ז"ל בהדרגה...

הסוף והכרך רביעי וחמישי נאבדו לכשיעזר ה' שימצאו ידפסו.

(אמר המעתיק, מכתבי ר' אברהם אצל ר' מאיר אנשין ז"ל) בסוף ימיו של מוהרנ"ת ז"ל שאלו אותו אנשי שלומנו מי ימלא מקומו, ענה להם, דער וואס טראגט בא מיר פעמיניצעס [זה שסוחב אצלי את עביטי השופכין]. וכן היה, שהר' נחמן מטאלטשין זצ"ל שהוא היה משמשו ולא מש מתוך אהלו הוא היה כל הממלא מקום, הוא דר באומין סמוך להקלויז בתור גבאי וחזן גם משגיח על הנר תמיד על ציון רבנו הקדוש. ומרב ענותנותו היה מרגיל בפי כל לקראו רק בשם שמש דקלויז. וכן חתם את עצמו "נחמן שמש דקלויז". והוא היה כל העוסק בהעתקת והדפסת ספרי מוהרנ"ת ז"ל.

ופעם כשנתעורר מחלקת מאנשי טיראווצע עליו, ובעת הקבוץ שהיו בהקלויז כל אנשי טירוויצע, וגם הר' מאיר טעפליקער הנ"ל גם כן היה כנהוג. ובמכון התחילו לדבר אודות הרב ר' נחמן טולשינער לשמע מה שיאמר ר' מאיר הנ"ל. כשנתעורר ר' מאיר להשיב דבר, לא ענה כלום. כי אם התחיל לצעק בקול, הר' נחמן הר' נחמן, אתם יודעים מי הוא ר' נחמן, ר' נחמן האט בא ר' נתן געטראגין די פאמייניצעס [ר' נחמן אצל ר' נתן סחב את עביטי השופכין]: