ויען אשר יצאתי להודיע קצת מעשיות מרבנו ז"ל הנני אגב אורחא לספר גם מה ששמעתי מר' יחיאל מענדיל ז"ל, ששמע מהרב ר' שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין. שנסע עם רבנו ז"ל לוואלטשיסק (בעת הנשואין של בתו מרים ז"ל). באמצע הדרך פעם אחת בתחלת הלילה, צוה עליו רבנו ז"ל שישב אתו על העגלה, ושיצוה להערל הבעל עגלה שיקשר את החבלים מהסוסים להעגלה בעצמה (ולא שיאחז אותם בתוך ידו) ולהניח את הסוסים שילכו מעצמם. ומיד נתכפל עליהם אפלות וחשכת הלילה בכפל כפול ומכפל כזה, עד שבישיבתו סמוך לרבנו ז"ל על העגלה, ולא היה ביכלתו לראות את רבנו ז"ל. ונתעכב הדבר עד ערך שעה או שתים. והעגלה עם הסוסים הגיעו ובאו לעיר אשר בתחלה לא ידע כלל הרב הנ"ל שם העיר. והסוסים עמדו מעצמן אצל בית אכסניא שלא היה גג על הבית. ורבנו ז"ל ירד עמו מהעגלה ונכנסו אל הבית. ונמצא שם בהבית איש משרת אשר הכין מיד לרבנו ז"ל חדר מיחד ושכב שם לישן. והרב ר' שמואל יצחק הנ"ל ישב שם בבית הגדול עם המשרת ביחד. וקדם ששכב רבנו ז"ל בחדר הנ"ל, צוה להכין עבורו תבשיל לסעדת הלילה. ורבנו ז"ל שכב שם בחדר הנ"ל עד שנגמר הבשול מהתבשיל הנ"ל. אחר שאמרה המשרתת להמשרת שנגמר הבשול מהתבשיל, אמר המשרת להרב הנ"ל להקיץ לרבנו ז"ל מהשנה (כי המשרת לא ידע כלל מי הוא, והרב ר' שמואל יצחק הבין מעצמו שכן רצון רבנו ז"ל שלא יגלה מי הוא). ולא רצה הרב להקיץ בעצמו לרבנו ז"ל, וענה להמשרת, אם אתה רוצה לך והקיצו בזה הלשון: יוד יוד שטייט אויף עסען וועטשערע [יהודי יהודי, קום בשביל לאכול ארוחת ערב]. ונתעורר רבנו ז"ל, אך לא רצה לאכל, אבל צוה שגם בלי זה ישלם בעד התבשיל כנהוג. וחזר ועלה עמו מיד עוד הפעם על העגלה וצוה עוד הפעם שהערל יקשר את החבלים מעל הסוסים להעגלה שילכו וירוצו הסוסים מעצמם כנ"ל. עד שחזרו ובאו לתוך העיר והבית מלון שנסעו משם בתחלת הלילה כנ"ל. ובעת ישיבת הרב עם המשרת כנ"ל, שאל מהמשרת שם העיר הנ"ל והשיב לו. וידע והבין הרב שזאת העיר הוא בערך כמה מאות פרסאות ממקום העיר והבית מלון הנ"ל שנסעו משם וחזרו לשם, ובאמצע חזרתם כנ"ל אמר רבנו ז"ל שהוא מחזיק טובה להמשרת שהקיץ אותו.
ועוד מעשה אחת שמעתי מר' יחיאל מענדיל הנ"ל ששמע מהרב ר' שמואל יצחק הנ"ל מטשעהרין. שפעם אחד נסע לרבנו ז"ל לברסלב ולן בביתו הגדול שהיה מקום האורחים. ומחדר רבנו ז"ל לא נמצא שום פתח אל החוץ רק לזאת הבית, ומהבית נמצא פתח אל החוץ מצד מערב. ופתאם באמצע הלילה שמע הרב הנ"ל קול רעש מחדר רבנו ז"ל, כמו מכמה אלפים אנשים, והרב ידע ברור שלא נמצא שם בהחדר שום אדם חוץ רבנו ז"ל, יען אשר לא נמצא כלל מזה החדר הקטן שום פתח אל החוץ רק דרך זאת הבית ששכב שם הרב כנ"ל, והבית היתה סגורה מבפנים בלילה כנהוג (וגם חדר רבנו היה קטן מהכיל כלל הרבה אנשים ומכל שכן וכל שכן אלפים אנשים כפי הרעש הנ"ל שיצא משם). ונפל על הרב פחד ורעד גדול ועצום מקול הרעש הזה, עד שמרב הרעד והחרדה שחרדו בו כל אבריו נפל מהמשכב על הארץ, וגם נתירא אחר כך מלהזיז את עצמו ולקום מהארץ עד שנשקע הרעש. ויקם אחר כך מהארץ ויצא אל החוץ, ונתעכב שם בחוץ עד שהאיר היום. וגם אחר כך נתביש ונתירא מרבנו ז"ל לשאל מאתו מה זה ועל מה זה, כי הבין שאין זה רצונו שישאלנו: