עו

כשישב רבנו ז"ל בברסלב נסע אליו על ראש השנה שנת תק"ע, ר' אבא שוחט מטשערין ובנו רבי שמואל. וראש השנה חל אז ביום שני שלישי ובאו על שבת שקדם ראש השנה לאומן, ובמוצאי שבת קדש שהוא ערב ראש השנה ירד גשם מאד עד שלא היה שום דרך הטבע שיבאו לברסלב על ראש השנה. והיו להם יסורים גדולים מזה. ובא בעל עגלה אחד ואמר להם שהוא מביאם לברסלב על ראש השנה, רק דרש מאתם סכום רב שלא היה להם. והכרחו למכר החפצים שלהם, לשלם להבעל עגלה (והיה להם גביע של זהב להביאו מתנה לרבנו ז"ל, והכרחו למכרו. ואמר רבנו ז"ל שיקח מהס"ם השנים והעינים עבור הגביע), ונסעו ובאו לברסלב בערב ראש השנה לפנות ערב. וקבלו מיד שלום מאדמו"ר ז"ל קדם מנחה. ואחר כך בלילה בעת הסעדה אמר אדמו"ר ז"ל לרבי אבא הנ"ל בזה הלשון: מיט וואס זאל איך דיר אפ דאנקען פאר דיא נסיעה. אוף דער וועלט איז ניט כדאי. אין דיר שמואל נא דיר די יוך [עם מה אודה לך על הנסיעה, בעולם הזה זה לא כדאי, ולך שמואל הנה לך המרק] ונתן לו המרק. וכשבאו לביתם נפטר רבי אבא, ובנו ר' שמואל נתעשר בכל פעם למעלה מעלה. ואז הבינו כלם דבור אדמו"ר זצוק"ל: