ט

דרכו של רבנו זצוק"ל היה בהעלם גדול שאפלו לפני חותנו היה מסתיר את עצמו מאד. ובעת שנסע חותנו בחרף על הנהר הנקפא, וראה את רבנו זצוק"ל שהלך אל הנהר למוט ביחד עם הנערים הקטנים. וסבר חותנו שאינו לומד כלל. והוא היה מכניס אורח גדול, וכל הצדיקים היו רגילים להתאכסן אצלו. ופעם אחת נתאכסן אצלו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נכד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר האורח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען [לקרא] והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה: 'הכלב והגדי שקפצו מראש הגג' (בבבא קמא כא:) והתחיל רבנו ז"ל ואמר: 'הכלב והגדי שקפצו מארש', ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו. מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת'? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת. ובתוך אלו הדברים נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר. ואחר כך היה מעשה שהאיש הנ"ל נסע בדרך דרך היער, ושמע קול צעקה. ויאמר להבעל עגלה שיטה אזנו, והטו אזניהם ושמעו שהוא קול אדם, והטה הוא אזנו יותר ושמע שזה קול תפלה. וירד האיש מן העגלה והלך אחר הקול, ובא עד מקום רבנו זצוק"ל ומצאו מעטף בטלית ותפלין וצועק בקולי קולות עד לב השמים, וסביבו היה כמו נהר מן הדמעות והבכיות, והתפלל הללויות בפסוקי דזמרה, ונתבהל מאד. והמתין לו עד שרבנו זצוק"ל סים תפלתו. ואז התחיל לבקש ממנו שימחל לו על ההכאות והזלזולים. ויאמר אליו רבנו זצוק"ל, שלא ימחל לו עד שיבטיח לו בודאי שלא יפרסם הדבר כל ימי חיי רבנו ז"ל. אבל זאת פעל אצלו שיחזר אל חותנו ויאמר לו שלא יתערב בדבריו, ולא יפריד אותו מדרכו, כי אין אנו יודעים פשטים על נכדי הבעל שם טוב ז"ל. ומחמת שהוא האריך ימים אחר הסתלקות רבנו זצוק"ל, ספר כל המעשה הנ"ל לפני הרב ר' חייקיל אחר הסתלקותו עליו השלום: