כ

כשרצה מוהרנ"ת לסע לבראד כי היה לו רמזים מרבנו זצוק"ל לסע לשם, ורצה לסע להדפיס את הלקוטי הלכות, כי במדינת רוסיא לא יכלו להדפיס כי היה משבעה ספרים שלא הניחו להדפיס (הינו ספר הזהר הקדוש וספרי הרב וכו') מטעם שאמרו שעושין את העולם עצב ומרה שחורה והצרכו לנסע חוץ למדינה. ואז היה שנת ת"ר, כי העולם דברו שיבוא משיח. ואמר מוהרנ"ת שלא יבא בשנה זו, ומה שכתוב בזהר שבשנת ת"ר יפתחון תרעי דחכמתא [שערי החכמה], יכול להיות שמהיום אם יתחיל אדם דבר שבקדשה יוכל לגמר. ונתעורר אז ושאל את הר' נחמן מטולטשין אם יסע גם כן עמו; אף על פי שר' נחמן לא היה לו חשק, אך אף על פי כן היה ירא לעשות תנועה משנה, כי תכף לא ירצה לדבר אתו אודות זה. על כן השיב לו מיד אבי איך וועל נאר אזכיה האבין, אז איר זאלט מיך מיט נעמין [העקר שתהיה לי זכיה שתקח אותי עמך]. וכן הוה ונהנה מזה הר' נחמן מטולטשין כל ימי חייו. ויש כמה מעשיות מהנסיעה הנ"ל. ונסעו דרך בראד ללעמבערג, והיה שם מוהרנ"ת אצל קרוביו, ומשם נסעו לזאלקוי. ואז היה המרידה בפולין, והיו מחפשין ושואלין בכל האכסניות על פאספורט [דרכון]. והם לא היה להם פספורט, ושאל אותם בעל האכסניה אם יש להם פאספורט, ואמר הר' נחמן מטולטשין היום נוסעים בלי פספורט? בתמיה. והיו שם בהאכסניה ולא יצאו מפתח הבית. וכשהיו צריכים לילך למקוה, היו הולכין דרך עקלתון בהצנע. ופעם אחת הלכו דרך בית הכנסת אחד, ואמר לו מוהרנ"ת זה בית הכנסת של הר' העניך. והמעשה היה כך, כי זה הר' העניך דר בכפר אחד בקרעטשמע [בפונדק] ששכר מהאדון. וזה האדון מתה אצלו אשתו, ונשא אחרת והיה לו בן מהראשונה והיא לא יכלה לסבל ממנו והכרח לגרשו. וזה הר' העניך לקחו לביתו למשרת, והאכילו והלבישו וכו'. פעם אחת נסע צדיק אחד דרך הכפר ההוא ונתאכסן אצל הר' העניך הנ"ל, וראה את המשרת. ואמר להר' העניך שיש לו נימוס המלכות, וישים עינו עליו. אחר איזה זמן מת אביו האדון, ובפולין היה מנהג שבכל איזו שנים נתקבצו כל האדונים לורשא ובחרו קיסר על ידי בחירות או גורל, וצוה הר' העניך למשרתו הנ"ל שיסע גם כן על מקום אביו. ונתן לו סוס טוב, והרכיבו עליו וראה מהרכיבה הראשונה שיש לו נימוס של מלכות. ונתן לו אדרעס [כתבת] שלו ונסע לורשא, ונבחר למלך על פולין. ושלח לקרא את הר' העניך וישאלהו מה בקשתך וכו', בקש ממנו שיבנה בית הכנסת על שמו, וזה הוא הבית הכנסת. והעולם מספרים שבזה הבית הכנסת למדו שני גיסים ויכו זה את זה עם הגמרות, ומוהרנ"ת ז"ל יצא מחלציהם. ורבנו זצוק"ל אמר אליו פעם אחת, שהוא יהיה תקון לאבותיו ויתקן אותם. וכן היה. ויצו מוהרנ"ת שיבשלו לו תבשיל לאכל, ונכנס לבית הכנסת וסגר את עצמו לזמן רב ועסק בתקונם. ואחר כך התלהב ודבר מהתורה ס"ה לקוטי מוהר"ן א'. וכשהיה בלעמברג נתן לו הרב כתב שהוא למדן והראה להרב דשם. והמנהג היה שאורח למדן היה צריך לומר חלוק [פלפול] ויאמר אליו שיאמר ולא רצה, ויאמר הרב, ולא ישר בעיני מוהרנ"ת, ואף על פי כן בקשו שיאכל אצלו ולא רצה. והתפלא הר' נחמן מטולטשין הלא דרך רבנו זצוק"ל היה שלא להתעקש על שום דבר מה. וכשיצא מוהרנ"ת אמר: (משלי כג) "אל תלחם את לחם רע עין". והיה פלא יותר בעיני ר' נחמן מטולטשין, מאין יודע שהוא רע עין. והסוף היה שלא יכלו להדפיס שם, והכרחו לסע משם. ואמר אז מוהרנ"ת שפה בודאי ידפסו. ואחר כך אחר זמן רב נתעורר ושלח את הר' נחמן מטולטשין בעצמו, (וכשנסע הרב ר' נחמן הנ"ל להדפיס הלקוטי הלכות, נסעה אשתו למוהרנ"ת אודות פרנסה. ושאל אותה כמה היא צריכה בצמצום ואמרה כך וכך, והבטיח לה שיכתב לבנו הר' יצחק שיתן לה כדי צרכה, וגם לעשות לה מלבוש טוב על חג הפסח. כי נתמהמה עם ההדפסה עד אחר הפסח, וכן הוה, ואחר כך התפארה לפני בעלה כי לא היה לה כל ימי חייה מלבוש טוב כזה). ודבר עם המדפיסים וספר להם ממוהרנ"ת, שאמר על הרב "אל תלחם את לחם רע עין", ויתפלאו האנשים מאד מאד מאיפה ידע זאת כי באמת הוא כך וכו'. והיו אז הרב ר' נתן עם הר' נחמן טולטשינער בבראד בשבת חזון. וכמובא באריכות במכתבים עין שם. ובערב תשעה באב סגר מוהרנ"ת את עצמו בחדר מיחד, והיה מסגר כל ליל תשעה באב ויומו עד חצות. כי כן היה מנהגו תמיד אחר פטירת רבנו זצוק"ל, שבין המצרים היה אומר תקון חצות בקעלער [מרתף] עמק, ובפרט בתשעה באב היה סוגר את עצמו כנ"ל. ופעם אחת אמר, איך קאן זיך ניט קילען דאס הארץ נאר תמיד בחצות, און בין המצרים און תשעה באב בא קינות [איני יכול לקרר את הלב כי אם תמיד בחצות וימי בין המצרים ותשעה באב בקינות]. ואחר חצות דבר עם בני הנעורים עד הלילה מרבנו זצוק"ל, והיה להם תענוג גדול מדבוריו. ואמרו עהר האט זיי פארשטערט זייער יום טוב [הוא הפריע להם את החג שלהם]. כי מנהגם היה לזרק זה לזה בארליך [מין פרי הגדל על הברושים] אחר חצות, ועל ידי דבוריו שכחו באלו השטותים. והלכו להאכסניה וצוו לבשל קערה גדולה טיגליך וכו'. וכשנכנס מוהרנ"ת לאכל ותחב את הכף הראשון תכף חטפו הכל. כי חשבוהו לגוטער יוד [לאדמו"ר] וחטפו שירים, וחרה לו על זה ועצר כעסו. ונתן תודה להשם יתברך שנסע בעת זקנתו שיכול לעצר כעסו, כי מנעוריו לא היה יכול לעצר כעסו ולא היו מקבלים ממנו מעט הטוב. וכל אלו הימים היו אתו תמיד, ולא היו מניחים אותו כך לילך, אפלו לבית הכסא הלכו אחריו. ואמרו זה לזה, היה לו רבי כזה שתמיד ינק ממנו חלב ודבש. וכשנסע מהם לווהו שורה אנשים מפה ושורה אנשים מפה חמשה ווערסט פסיעה בפסיעה. ור' נחמן מטולטשין ישב אצל הסוסים, ומוהרנ"ת אמר אז התורה נ"ב הנעור בלילה והחזיר פניו להר' נחמן מטולטשין ואמר, נחמן בא דיר איז די תורה אלט, ביי מיר איז זיא שפיגעל נייא [נחמן אצלך התורה הזו, ישנה אצלי זה דבר חדש ונוצץ כמו ראי]. ושם היה אחד שנתודע לו שהוא בעל המחבר הלקוטי תפלות, ונשק אותו על רגליו, עד שהרגיש הנשיקה ואמר לו דאס איז פאר אייערי תפלות [זה בשביל התפלות שלך]. ונעשה אז חברה 'הנעור בלילה'. (וכשהיה הר' נחמן מטולטשין עוד הפעם מצא עוד החברה הנעור בלילה). והיו שם חסידי הרב הקדוש ר' אורי זצוק"ל מסטרעליסק. וספרו שהרב ר' אורי זצוק"ל היה אומר אורי אורי, ווי קענסטו זאגין תורה, אז דער לקוטי מוהר"ן איז דא אויף דער וועלט [אורי אורי איך תוכל לומר תורה, אם יש את הלקוטי מוהר"ן בעולם]. ואמרו, אם היה הרב ר' אורי חי, היה נושא הכלים שלכם למרחץ. אחר כך כשנסע הר' נחמן מטולטשין לשם כנ"ל, הסוף היה שהדפיס שם הלקוטי הלכות. ורצה לסע עם הספרים על שבועות למוהרנ"ת. ובאמצע הדרך שמע שמחפשין אצל המצרים [עורכים בדיקה בגבול], ומחמת פחד נסע בחזרה ערך עשרים ווערסט, ושם אכל בליל שבת קדש אצל אחד ודבר עמו דבורים נפלאים, ואמר לו שזה מהאיש שחבר אלו הספרים. ונתלהב האיש ואמר עם ספרים כאלו הייתי הולך עמהם המצרים אפלו באמצע היום. ונתעורר הר' נחמן מטולטשין ונסע ובא לשלום לביתו, וספר זאת למוהרנ"ת ואמר אליו מוהרנ"ת אתה היית צריך להישועה אצל הגבול, הייתה צריך להיות אצל הגבול, ולהתפלל ולחכות על רגע של הישועה, מדוע ברחת, הלא כשיבא הזמן של הישועה הייתה רחוק וכו'. וכשבא הר' נחמן מטולטשין עם הלקוטי הלכות לביתו נהנה מוהרנ"ת מאד, וגם אנשי שלומנו. ואמרו אנשי שלומנו כעת צריכין אנו לנהג כבוד בהר' נחמן מטולטשין. ואמר מוהרנ"ת בדרך הלצה וויס איך וואס, נעמט און שמייסט איהם אפ [מה פתאום, קחו אותו ותכו אותו]. ואמר כך מפני שלדבר רבנו זצוק"ל היו צריכין להיות נקי מן הקנאה והתאוה והכבוד מכל וכל לגמרי. אך מה יכולין לעשות אם הוא מקנא או נכשל בתאוה הלא אנוס פעם אחת, ועל כן מקרב אותו רבנו זצוק"ל, אבל כשרוצה עוד כבוד נו שטייזשע אין דער זייט [נו, תעמד בצד]. ומוהרנ"ת ז"ל אמר פעם אחת קנאה תאוה הרבי מקבל אותך אבל כבוד מכרח לזרק לגמרי. ופעם אחת היה הר' נחמן מטולטשין בעיר יאס (רומניא) ובשבת בבקר אחר הסעדה נצמא לשתות. ונכנס אל הרב, ונתן לו הרב שלום ושאל אותו מאין אתם, ונתירא לומר מברסלב ואמר לו מטולטשין. וישאל אותו איפה היא, ויאמר לו סמוך לברסלב. ויאמר לו הרב ברסלב!, אפשר קאנט איהר נתילע א ברסלבר חסיד [אולי אתם מכירים נתיל'ע חסיד ברסלב]. והבין ר' נחמן שאינו מתנגד, וספר לו שנוסע ממנו והוא תלמידו. וספר הרב מאיפה הוא יודע ממוהרנ"ת שאביו היה רב בלעמבערג, והוא היה עדין אברך. ורבנו ז"ל נתאכסן לא רחוק מביתם, והיה רגיל לכנס אל רבנו זצוק"ל. ורבנו זצוק"ל לא היה אומר תורה, ואפלו שום דבור לא היה מדבר מחמת חולאת הראה שקשה לה הדבור. ורק כל הדבורים היו כלולים בתנועותיו ורמזיו. ולפעמים כשרצה לדבר, ובפרט לספר מעשה, ובפרט מעשה מארץ ישראל, תכף נתקבצה כל העיר. ופעם אחת בסעדה שלישית של שבת ספר מעשה מארץ ישראל, ובא רבנו זצוק"ל לדבקות גדול כל כך עד לכלות הנפש, והיה חשך. ואני הכרתי והרגשתי שקרוב ליציאת נשמתו, והבאתי נר ונפסק הדבקות ושב לחיותו. ואחר כך כשנתודע לרבנו זצוק"ל נתן לי תודה, וספר לי אז מר' נתן, ואמר איי האב איך א נתלע [אי יש לי נתל'ע]. וכשאתה תסע אלי לברסלב אעשה ממך חדוש כמו נתלע, אבל גשמיות וחשכת העולם הזה נתן שכחה בלבי ושכחתי מלנסע. ואמר פיסתולין פיסתולין (הינו חצים) שיסען מיר אין הארצין, אז איך בין איך אויף דעם ציון ניט גיועזין [חצים חצים יורים לי בלב שעוד לא הייתי על הציון]. והביט בהספר ואמר עס איז דעם רבינס מח און ר' נתנס מויל. [המוח של הרבי, והפה של ר' נתן]. וכשבא ר' נחמן מטולטשין למוהרנ"ת וספר לו, אמר אני גם כן אומר כך (על הלקוטי הלכות) דעם רבינס מח און מיין מויל [המוח של הרבי והפה שלי]):