שיחות וסיפורים ממוהרנ״ת ז״ל

אחד קבל לפני מוהרנ"ת זצ"ל שאין לו דבורים בשעת התבודדות. וגער בו מוהרנ"ת ואמר לו, הכי אינך יכול לומר רבונו של עולם ראטיווע מיך זאגט מען טויזינט מאל [תציל אותי אומרים אלף פעמים] רבונו של עולם. ועל כן כשארע פעם אחת שבא למדן גדול והיו אומרים עליו שהוא יכול אלף דף גמרא בעל פה, וענה רבי עוזר ואמר עוזר קאן טויזינט מאל זאגין רבונו של עולם [עוזר יכול לומר אלף פעמים רבונו של עולם]:

אחד שאל למוהרנ"ת שרצה להיות מקבל, ורצה לעזב את החנות. ואמר לו מוהרנ"ת עכשו לבך בוער לעבודת השם יתברך האלסטו דער בייא [אתה אוחז בזה], ואחר כך כשתפל מזה ההתלהבות ולא יהיה לך פרנסה, גם כן אז יהיה מה שיהיה, ולא הסכים לו. אלא אמר לו עשה לך שעורים קדם שתלך לחנות וגם בהחנות בעצמה תכין לך ספרים, ובעת שלא יהיה לך קונים תלמד בהם. ותשתוקק לזה שהשם יתברך יסבב סבות לטובה שתפטר לגמרי וכו'. וכן היה שהשתוקק כל כך על זה וכו' כנ"ל כמדמה שהאיש הנ"ל היה ר' חיים ליריסמן הזקן:

איש אחד רצה לעשות לעצמו מלמדות, ואמר לו מוהרנ"ת השכר את עצמך להשם יתברך להתפלל בשביל פרנסה ובפרוש בשביל פרנסה. כי זאת אתה מרגיש היטב, ומסתמא תתביש ותתפלל גם על רוחניות:

מוהרנ"ת היה רגיל לקח אורח הנשאר בבית המדרש אשר שום אדם לא רצה לקח אותו (מארחי פרחי) ולקח אותו הוא. ופעם אחת לקח אורח שפל בבגדים נבזים מהנ"ל, ובנו לא רצה להתקרב אל השלחן לאכל אצלו סעדת שבת מפני כיחה וניעה והוסען [והשעול] שלו, והכה אותו מוהרנ"ת. וכשבא אל רבנו זצוק"ל ודרכו היה לספר הכל לפני רבנו זצוק"ל. ואז אמר לו רבנו זצוק"ל איין מאהל וויל איך טאקע זאלסט נעמען א אורח הגון, כדי שתוכל לדבר עמו תורה. און ווידער א קינד שלאגט מען? [ראשית אני רוצה פעם אחת שתקח באמת אורח הגון כדי שתוכל לדבר עמו תורה, ועוד לילד מכים?] בתמיה:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת זצוק"ל די צדיקים וואס איך ווייס אז זיי זענען גיווען צדיקים, אויב זיי זענען נאך גיווען צובראכין אזוי ווי איך, ווייס איך ניט ווי עס וועט זיך גיפיניען גן עדן פאר זיערט וועגין [אלו הצדיקים שאני יודע שהם היו צדיקים, אם הם היו גם שבורי לב כמוני, איני יודע איפה נמצא גן עדן בעבורם]:

אחד שאל למוהרנ"ת אם יקרא את שם בנו נחמן על שם רבנו זצוק"ל או אייזיק (מסתמא על שם אחד ממשפחתו ששמו היה אייזיק). ואמר לו מוהרנ"ת זצוק"ל שגם אייזיק הוא על שם רבנו זצוק"ל. שפעם אחת היה רבנו זצוק"ל בבראד והעלים את עצמו שלא יתפרסם. ונכנס בכמה בתים ובכל בית היה לו אמתלאות וסבות אחרות עד שבכל בית היה ניחא להם כניסתו ולא היה קשה להם כלל. ובכל בית קרא את עצמו שם אחר. ובבית אחד קרא את שמו אייזיק והשם אייזיק עלה על כלנה, ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך גירופען אייזיק [ולמה קראתי לעצמי אייזיק] וכו' ולא סים. (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצחק זה ראש השנה, ורבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה):

מוהרנ"ת זצוק"ל אמר לענין המתנגדים, זיי זאלין מיר ניט מעהר טוהן נאר וואס זיי זענין מיר מקפח פרנסה לא הייתי דואג כלל. ווארום איך האב ברוך ה' בטחון [שהם לא יעשו לי רק מה שמקפחים לי פרנסה לא הייתי דואג כלל, יש לי ברוך ה' בטחון]. וכך היה שהאיש שהיה (ר' יצחק טשערוועצער שמו) אצל משה חינקיס שנתקרב לרבנו זצוק"ל על ידי המעשיות שספר לו משה הנ"ל, היה נותן למוהרנ"ת קמח בהצנע, וגם היה רגיל לתן לאנשי שלומנו גבינה וחמאה, והיו רגילים אנשי שלומנו לומר ווארעניקס זענין מיר ברוך ה' ניט דזעדנע [בזכותו ברוך ה' איננו בעלי מחסור]. ומשה צוה שאותו לא יקפחו פרנסתו:

הר' יצחק הנ"ל אם כי לא היה ידוע להמתנגדים לאוהב כל כך את מוהרנ"ת זצוק"ל, אבל גם זאת חרה להם שראו שאינו מחרף ומקלל אותו כמוהם. ובכן נסו להסית את משה חינקעס שיפטרהו מן משרתו בהרחים שלו. אבל נקדה טובה זה נשארה בו שמאן בדבר, וכמדמה שהיה לו צד קרבות עמו קצת שאר בשרו:

פעם אחת דבר מוהרנ"ת מענין הקבוצים של יין שרף שההתחלה היתה מחמת שראו אז הצדיקים שטוב להתקבץ יחד כדי לדבר דבורים טובים ובפרט מדבורי הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו שהאיר אז בעולם. ועל זה הכרחו לשבת על מעט יין שרף כדי שעל ידי זה יהיה קבוץ. אבל אחר כך נתמעטו הלבבות ונתרבו התאוות ונשארו רק על היין שרף לבדו. על כן רבנו זצוק"ל ראה את זאת ודחה זאת לגמרי. ופעם אחת אמר רבנו זצוק"ל איך קאן שוין נישט פערטראגין [פאר ליידען] זייערע פראזניקיס [איני יכול לשאת כבר את החגיגות שלהם] (מועדים). ואצל רבנו זצוק"ל היה רק קבוץ של תורה ותפלה ושיחה מהתכלית לבד, וזאת היה נראה למוהרנ"ת זצוק"ל מאד. אך אחר כך בימי הר' נחמן טולטשינער התחילו להנהיג לשתות תה ואמר הר' נחמן זה הוא מנהג יפה, שלא ישתכרו על ידי זה ויוכלו לדבר על ידי זה דבורים טובים מהתכלית:

מוהרנ"ת אמר שרבנו זצוק"ל חבר יחד הטוב מן הפרושים והטוב מן החסידים. הינו שהפרושים העקר אצלם הוא התורה הקדושה, אבל מהתפלה הם רחוקים; והחסידים העקר אצלם הוא התפלה, אבל מהתורה הקדושה הם רחוקים; ורבנו זצוק"ל כללם וחברם יחד דהינו לעסק בתורה ותפלה יחד:

מוהרנ"ת אמר לענין מה שמשה חינקיס אמר שרוצה למכר הצדקות שנתן לרבנו זצוק"ל, אמר מוהרנ"ת שרבנו זצוק"ל הוא בעל כח גדול, שאף על פי כן לא יוציא מרבנו זצ"ל הצדקות; שבת הוא בחינת נשמה לכל השבוע, ולהכי כלתה המלאכה ביום השביעי שאז נגמרה הנשמה. "ויאמר אלקים יהי אור" זה בחינת תפלת ה' שאז לא היה שום אדם שיתפלל, והכרח השם יתברך בעצמו להתפלל:

פעם אחת היה הר' נחמן מטולטשין מיגע את עצמו כל היום בעשית הסכה של מוהרנ"ת זצוק"ל, שהיה דרכו לאכל אצל מוהרנ"ת. ובעת אכילה אמר הר' נחמן למוהרנ"ת שאם מיגעין את עצמו כל היום בעשית הסכה אזי טועמין טעם אחר בהסכה. ואמר לו מוהרנ"ת זצוק"ל זאת לא טעמת עדין לצעק כל היום רבונו של עולם הטעימנו נא טעם סכה, איזה טעם שטועמין אחר כך ב"הסכה":

פעם אחת ספר מוהרנ"ת שפעם אחת בערב פורים (בתענית אסתר) צעקתי להשם יתברך "הצילני מקלפת המן עמלק" כאלו המן עמלק עומד עלי מיט אדראנג [עם קרש]:

בברסלב היה איש אחד משגע ודרכו היה לצעק מיין זיידע האט גיהאט טויזינט רענדלאך [לזקני היו אלף רענדליך (סוג מטבע)] ופעם אחת כשישב מוהרנ"ת בסעדה שלישית בא המשגע הנ"ל, והתחיל לצעק כדרכו הנ"ל, ומחמת זה נתבלבל השלחן. ואז התחיל לדבר מוהרנ"ת מהמדרש שהשם יתברך יש לו אוצר של משגעים, והזכיר אז מאמר האר"י ז"ל שכל אחד מחמת העברות שלו היה ראוי להיות משגע וכמובא בהתורה אשרי תמימי, ובהתורה כי מרחמם, אך נשארו בו ניצוצי הדעת. ואמר אז בזה הלשון: די גאנצע וועלט איז משגע "און איך אויך" נאר איך האב גיקאנט א קלארין [כל העולם משגע וגם אני, רק הכרתי אחד שפוי]. לבסוף סים, אז פון א משגינעם קאן ווערין אזא שמועס דארף מען משגעים אויך [אם ממשגע יכולה לצאת שיחה כזו, צריך גם משגעים]:

פעם אחת היה ישן הר' נחמן טולטשינער בחדר מוהרנ"ת, ושמע שמוהרנ"ת אמר אז תקון חצות, ואמר "אתה יודע רזי עולם" (דוא וויסט דעם סוד פונים רעבין) ווי דער רבי איז א סוד בא דער וועלט [אתה יודע את הסוד של הרבי איך שהרבי הוא סוד אצל אנשי העולם] ואותי קרבת לרבי כזה. והתחיל לבקש להשם יתברך שיצית את רבנו זצוק"ל ויתקרב אליו באמת:

אחד מאנשי שלומנו אמר פעם אחת שמה שמוהרנ"ת משיג בליל ה' בעת שאוכל הטייגליך [מאכל בצק מטגן], אינו משיג הר' מאטאלי בעת הקדוש. ורצו לדחפו מבית המדרש. בתוך כך בא מוהרנ"ת וספרו לו ואמר להם מה אתם רוצים לדחף אותו הלא דחפו אותי (שבשבילי אמר כך):

פעם אחת שאל מוהרנ"ת את אחד מאנשי שלומנו מדוע לא בא לסעדת שבת קדש, והשיב לו שהיה על חתנה של אחותו. ושתק מוהרנ"ת, וענה אחד מאנשי שלומנו בקול ואמר: "אמר לחכמה אחותי את":

אמר, וואס מיר שמוסען אדורך אין א פראסטין מיטוואך, וועט קיין אנדערער גוטער יוד ניט משיג זיין אין גן עדן [מה שאנו משוחחים ביום רביעי פשוט, לא ישיג יהודי טוב אחר בגן עדן]:

פעם אחת באו אנשי שלומנו אל מוהרנ"ת וחסר אחד מהם. ושאל עליו היכן הוא, ואמרו שלא בא. ואמר אני מרצה כך. ואמרו לו מה היה אלו היה בא, אמר הייתי מרצה כך:

כשרצה מוהרנ"ת לסע לבראד כי היה לו רמזים מרבנו זצוק"ל לסע לשם, ורצה לסע להדפיס את הלקוטי הלכות, כי במדינת רוסיא לא יכלו להדפיס כי היה משבעה ספרים שלא הניחו להדפיס (הינו ספר הזהר הקדוש וספרי הרב וכו') מטעם שאמרו שעושין את העולם עצב ומרה שחורה והצרכו לנסע חוץ למדינה. ואז היה שנת ת"ר, כי העולם דברו שיבוא משיח. ואמר מוהרנ"ת שלא יבא בשנה זו, ומה שכתוב בזהר שבשנת ת"ר יפתחון תרעי דחכמתא [שערי החכמה], יכול להיות שמהיום אם יתחיל אדם דבר שבקדשה יוכל לגמר. ונתעורר אז ושאל את הר' נחמן מטולטשין אם יסע גם כן עמו; אף על פי שר' נחמן לא היה לו חשק, אך אף על פי כן היה ירא לעשות תנועה משנה, כי תכף לא ירצה לדבר אתו אודות זה. על כן השיב לו מיד אבי איך וועל נאר אזכיה האבין, אז איר זאלט מיך מיט נעמין [העקר שתהיה לי זכיה שתקח אותי עמך]. וכן הוה ונהנה מזה הר' נחמן מטולטשין כל ימי חייו. ויש כמה מעשיות מהנסיעה הנ"ל. ונסעו דרך בראד ללעמבערג, והיה שם מוהרנ"ת אצל קרוביו, ומשם נסעו לזאלקוי. ואז היה המרידה בפולין, והיו מחפשין ושואלין בכל האכסניות על פאספורט [דרכון]. והם לא היה להם פספורט, ושאל אותם בעל האכסניה אם יש להם פאספורט, ואמר הר' נחמן מטולטשין היום נוסעים בלי פספורט? בתמיה. והיו שם בהאכסניה ולא יצאו מפתח הבית. וכשהיו צריכים לילך למקוה, היו הולכין דרך עקלתון בהצנע. ופעם אחת הלכו דרך בית הכנסת אחד, ואמר לו מוהרנ"ת זה בית הכנסת של הר' העניך. והמעשה היה כך, כי זה הר' העניך דר בכפר אחד בקרעטשמע [בפונדק] ששכר מהאדון. וזה האדון מתה אצלו אשתו, ונשא אחרת והיה לו בן מהראשונה והיא לא יכלה לסבל ממנו והכרח לגרשו. וזה הר' העניך לקחו לביתו למשרת, והאכילו והלבישו וכו'. פעם אחת נסע צדיק אחד דרך הכפר ההוא ונתאכסן אצל הר' העניך הנ"ל, וראה את המשרת. ואמר להר' העניך שיש לו נימוס המלכות, וישים עינו עליו. אחר איזה זמן מת אביו האדון, ובפולין היה מנהג שבכל איזו שנים נתקבצו כל האדונים לורשא ובחרו קיסר על ידי בחירות או גורל, וצוה הר' העניך למשרתו הנ"ל שיסע גם כן על מקום אביו. ונתן לו סוס טוב, והרכיבו עליו וראה מהרכיבה הראשונה שיש לו נימוס של מלכות. ונתן לו אדרעס [כתבת] שלו ונסע לורשא, ונבחר למלך על פולין. ושלח לקרא את הר' העניך וישאלהו מה בקשתך וכו', בקש ממנו שיבנה בית הכנסת על שמו, וזה הוא הבית הכנסת. והעולם מספרים שבזה הבית הכנסת למדו שני גיסים ויכו זה את זה עם הגמרות, ומוהרנ"ת ז"ל יצא מחלציהם. ורבנו זצוק"ל אמר אליו פעם אחת, שהוא יהיה תקון לאבותיו ויתקן אותם. וכן היה. ויצו מוהרנ"ת שיבשלו לו תבשיל לאכל, ונכנס לבית הכנסת וסגר את עצמו לזמן רב ועסק בתקונם. ואחר כך התלהב ודבר מהתורה ס"ה לקוטי מוהר"ן א'. וכשהיה בלעמברג נתן לו הרב כתב שהוא למדן והראה להרב דשם. והמנהג היה שאורח למדן היה צריך לומר חלוק [פלפול] ויאמר אליו שיאמר ולא רצה, ויאמר הרב, ולא ישר בעיני מוהרנ"ת, ואף על פי כן בקשו שיאכל אצלו ולא רצה. והתפלא הר' נחמן מטולטשין הלא דרך רבנו זצוק"ל היה שלא להתעקש על שום דבר מה. וכשיצא מוהרנ"ת אמר: (משלי כג) "אל תלחם את לחם רע עין". והיה פלא יותר בעיני ר' נחמן מטולטשין, מאין יודע שהוא רע עין. והסוף היה שלא יכלו להדפיס שם, והכרחו לסע משם. ואמר אז מוהרנ"ת שפה בודאי ידפסו. ואחר כך אחר זמן רב נתעורר ושלח את הר' נחמן מטולטשין בעצמו, (וכשנסע הרב ר' נחמן הנ"ל להדפיס הלקוטי הלכות, נסעה אשתו למוהרנ"ת אודות פרנסה. ושאל אותה כמה היא צריכה בצמצום ואמרה כך וכך, והבטיח לה שיכתב לבנו הר' יצחק שיתן לה כדי צרכה, וגם לעשות לה מלבוש טוב על חג הפסח. כי נתמהמה עם ההדפסה עד אחר הפסח, וכן הוה, ואחר כך התפארה לפני בעלה כי לא היה לה כל ימי חייה מלבוש טוב כזה). ודבר עם המדפיסים וספר להם ממוהרנ"ת, שאמר על הרב "אל תלחם את לחם רע עין", ויתפלאו האנשים מאד מאד מאיפה ידע זאת כי באמת הוא כך וכו'. והיו אז הרב ר' נתן עם הר' נחמן טולטשינער בבראד בשבת חזון. וכמובא באריכות במכתבים עין שם. ובערב תשעה באב סגר מוהרנ"ת את עצמו בחדר מיחד, והיה מסגר כל ליל תשעה באב ויומו עד חצות. כי כן היה מנהגו תמיד אחר פטירת רבנו זצוק"ל, שבין המצרים היה אומר תקון חצות בקעלער [מרתף] עמק, ובפרט בתשעה באב היה סוגר את עצמו כנ"ל. ופעם אחת אמר, איך קאן זיך ניט קילען דאס הארץ נאר תמיד בחצות, און בין המצרים און תשעה באב בא קינות [איני יכול לקרר את הלב כי אם תמיד בחצות וימי בין המצרים ותשעה באב בקינות]. ואחר חצות דבר עם בני הנעורים עד הלילה מרבנו זצוק"ל, והיה להם תענוג גדול מדבוריו. ואמרו עהר האט זיי פארשטערט זייער יום טוב [הוא הפריע להם את החג שלהם]. כי מנהגם היה לזרק זה לזה בארליך [מין פרי הגדל על הברושים] אחר חצות, ועל ידי דבוריו שכחו באלו השטותים. והלכו להאכסניה וצוו לבשל קערה גדולה טיגליך וכו'. וכשנכנס מוהרנ"ת לאכל ותחב את הכף הראשון תכף חטפו הכל. כי חשבוהו לגוטער יוד [לאדמו"ר] וחטפו שירים, וחרה לו על זה ועצר כעסו. ונתן תודה להשם יתברך שנסע בעת זקנתו שיכול לעצר כעסו, כי מנעוריו לא היה יכול לעצר כעסו ולא היו מקבלים ממנו מעט הטוב. וכל אלו הימים היו אתו תמיד, ולא היו מניחים אותו כך לילך, אפלו לבית הכסא הלכו אחריו. ואמרו זה לזה, היה לו רבי כזה שתמיד ינק ממנו חלב ודבש. וכשנסע מהם לווהו שורה אנשים מפה ושורה אנשים מפה חמשה ווערסט פסיעה בפסיעה. ור' נחמן מטולטשין ישב אצל הסוסים, ומוהרנ"ת אמר אז התורה נ"ב הנעור בלילה והחזיר פניו להר' נחמן מטולטשין ואמר, נחמן בא דיר איז די תורה אלט, ביי מיר איז זיא שפיגעל נייא [נחמן אצלך התורה הזו, ישנה אצלי זה דבר חדש ונוצץ כמו ראי]. ושם היה אחד שנתודע לו שהוא בעל המחבר הלקוטי תפלות, ונשק אותו על רגליו, עד שהרגיש הנשיקה ואמר לו דאס איז פאר אייערי תפלות [זה בשביל התפלות שלך]. ונעשה אז חברה 'הנעור בלילה'. (וכשהיה הר' נחמן מטולטשין עוד הפעם מצא עוד החברה הנעור בלילה). והיו שם חסידי הרב הקדוש ר' אורי זצוק"ל מסטרעליסק. וספרו שהרב ר' אורי זצוק"ל היה אומר אורי אורי, ווי קענסטו זאגין תורה, אז דער לקוטי מוהר"ן איז דא אויף דער וועלט [אורי אורי איך תוכל לומר תורה, אם יש את הלקוטי מוהר"ן בעולם]. ואמרו, אם היה הרב ר' אורי חי, היה נושא הכלים שלכם למרחץ. אחר כך כשנסע הר' נחמן מטולטשין לשם כנ"ל, הסוף היה שהדפיס שם הלקוטי הלכות. ורצה לסע עם הספרים על שבועות למוהרנ"ת. ובאמצע הדרך שמע שמחפשין אצל המצרים [עורכים בדיקה בגבול], ומחמת פחד נסע בחזרה ערך עשרים ווערסט, ושם אכל בליל שבת קדש אצל אחד ודבר עמו דבורים נפלאים, ואמר לו שזה מהאיש שחבר אלו הספרים. ונתלהב האיש ואמר עם ספרים כאלו הייתי הולך עמהם המצרים אפלו באמצע היום. ונתעורר הר' נחמן מטולטשין ונסע ובא לשלום לביתו, וספר זאת למוהרנ"ת ואמר אליו מוהרנ"ת אתה היית צריך להישועה אצל הגבול, הייתה צריך להיות אצל הגבול, ולהתפלל ולחכות על רגע של הישועה, מדוע ברחת, הלא כשיבא הזמן של הישועה הייתה רחוק וכו'. וכשבא הר' נחמן מטולטשין עם הלקוטי הלכות לביתו נהנה מוהרנ"ת מאד, וגם אנשי שלומנו. ואמרו אנשי שלומנו כעת צריכין אנו לנהג כבוד בהר' נחמן מטולטשין. ואמר מוהרנ"ת בדרך הלצה וויס איך וואס, נעמט און שמייסט איהם אפ [מה פתאום, קחו אותו ותכו אותו]. ואמר כך מפני שלדבר רבנו זצוק"ל היו צריכין להיות נקי מן הקנאה והתאוה והכבוד מכל וכל לגמרי. אך מה יכולין לעשות אם הוא מקנא או נכשל בתאוה הלא אנוס פעם אחת, ועל כן מקרב אותו רבנו זצוק"ל, אבל כשרוצה עוד כבוד נו שטייזשע אין דער זייט [נו, תעמד בצד]. ומוהרנ"ת ז"ל אמר פעם אחת קנאה תאוה הרבי מקבל אותך אבל כבוד מכרח לזרק לגמרי. ופעם אחת היה הר' נחמן מטולטשין בעיר יאס (רומניא) ובשבת בבקר אחר הסעדה נצמא לשתות. ונכנס אל הרב, ונתן לו הרב שלום ושאל אותו מאין אתם, ונתירא לומר מברסלב ואמר לו מטולטשין. וישאל אותו איפה היא, ויאמר לו סמוך לברסלב. ויאמר לו הרב ברסלב!, אפשר קאנט איהר נתילע א ברסלבר חסיד [אולי אתם מכירים נתיל'ע חסיד ברסלב]. והבין ר' נחמן שאינו מתנגד, וספר לו שנוסע ממנו והוא תלמידו. וספר הרב מאיפה הוא יודע ממוהרנ"ת שאביו היה רב בלעמבערג, והוא היה עדין אברך. ורבנו ז"ל נתאכסן לא רחוק מביתם, והיה רגיל לכנס אל רבנו זצוק"ל. ורבנו זצוק"ל לא היה אומר תורה, ואפלו שום דבור לא היה מדבר מחמת חולאת הראה שקשה לה הדבור. ורק כל הדבורים היו כלולים בתנועותיו ורמזיו. ולפעמים כשרצה לדבר, ובפרט לספר מעשה, ובפרט מעשה מארץ ישראל, תכף נתקבצה כל העיר. ופעם אחת בסעדה שלישית של שבת ספר מעשה מארץ ישראל, ובא רבנו זצוק"ל לדבקות גדול כל כך עד לכלות הנפש, והיה חשך. ואני הכרתי והרגשתי שקרוב ליציאת נשמתו, והבאתי נר ונפסק הדבקות ושב לחיותו. ואחר כך כשנתודע לרבנו זצוק"ל נתן לי תודה, וספר לי אז מר' נתן, ואמר איי האב איך א נתלע [אי יש לי נתל'ע]. וכשאתה תסע אלי לברסלב אעשה ממך חדוש כמו נתלע, אבל גשמיות וחשכת העולם הזה נתן שכחה בלבי ושכחתי מלנסע. ואמר פיסתולין פיסתולין (הינו חצים) שיסען מיר אין הארצין, אז איך בין איך אויף דעם ציון ניט גיועזין [חצים חצים יורים לי בלב שעוד לא הייתי על הציון]. והביט בהספר ואמר עס איז דעם רבינס מח און ר' נתנס מויל. [המוח של הרבי, והפה של ר' נתן]. וכשבא ר' נחמן מטולטשין למוהרנ"ת וספר לו, אמר אני גם כן אומר כך (על הלקוטי הלכות) דעם רבינס מח און מיין מויל [המוח של הרבי והפה שלי]):

רבי אפרים אמר למוהרנ"ת מיט אייער דאווענען מאכט איהר א פרוש אויף דעם דאוונען [עם התפלות שלכם אתם עושים פרוש לתפלה]:

כשהיתה זוגתו של מוהרנ"ת מעברת עם בנו הר' שכנא ז"ל והיו יראים מאד שלא תפיל (כי היו סובלים הרבה בצער גדול בנים כמבאר לעיל בשיחות רבנו ז"ל שעשה כסאות לרבנו ושרבנו נחם אותם וכו', ואז היה העבור של רבי שכנא), וגם הרגישה את עצמה חולנית מאד וקראו לרופא, כי מוהרנ"ת לא היה עדין חזק בדעתו כל כך בענין הרופאים וכו', כי היה כמעט בתחלת התקרבותו והרופא לא נגש אליה רק עמד מרחוק, והשם יתברך עזר בלי עזר הרופאים. ואחר כך כשבא מוהרנ"ת אל רבנו זצוק"ל, וספר לו כל הנ"ל, החיה אותו רבנו זצוק"ל, וחזק אותו מאד בזה שלא השתמשה עם הרופא כלל. ואמר אז התורה "והיה עקב תשמעון" וכו' הדינין בחינת רצין וכו' עין שם. ואמר רבנו זצוק"ל שהרצים הנזכרים שם הם הרופאים וכו', ומפני זה מרגל בפי העולם לומר צריך לרוץ אחר הרופא מען דארף לויפען נאך א דאקטער וכו'. ושם בהתורה מרמז מהולדה וכו' עין שם:

פעם אחת היה מוהרנ"ת בברסלב באכסניא אחת עם ר' דוד מטאלנא, ומוהרנ"ת לא אכל שם, ואחר כך נתודע שהשוחטים היו רוצחים רחמנא לצלן. ופעם אחת נתנו המרק על השלחן ודבר הוא זצוק"ל מהתורה "כי מרחמם ינהגם", ובתוך כך נתקרר המרק ושלם בעד המרק ולא אכל. ואחר כך נתודע שהיה איזה שאלה עליה:

בעת שאמר רבנו זצוק"ל התורה ס"ו דבר עם מוהרנ"ת מענין מערת אליהו ז"ל והבין מוהרנ"ת שלא בא למדרגתו כי אם על ידי התבודדות, ונתעורר מוהרנ"ת והלך לעזרת נשים ועסק בתהלים והתבודדות בהתעוררות גדול. ובתוך כך היה אחד מאנשי העיר עושה תנאים ורצה שמוהרנ"ת גם כן יהיה על התנאים. וחפשו אותו ולא מצאו אותו, והבינו מסתמא הוא עוסק בהתבודדות והתחילו לצעק ברחובות הר' נתן, הר' נתן, ואז יצא לחוץ והלך אתו על התנאים:

אחד שאל למוהרנ"ת אם עדיף להתפלל במהירות כדי שלא יהיה לו מחשבות זרות. ענה מוהרנ"ת ואמר במהירות יכולין להתפלל כל התפלה במחשבה זרה אחת, אבל במתינות על כל פנים יפסקו המחשבות זרות כמה פעמים:

אמר לר' חיים בעל מגיה, איידער אזא סוחר איז שוין גלייכער א מלמד ווארום א סוחר האן התבודדות איז שוין בעסער א מלמד [במקום כזה סוחר כבר יותר טוב מלמד, כי סוחר בלי התבודדות כבר יותר טוב מלמד], כי נכנס בממון חברו:

פעם אחת הלך מוהרנ"ת זצוק"ל, עם הרב ר' אפרים מן נהר דניפער, ולא מצאו עגלה והכרח לשא המשא שלו, וכן הרב ר' אפרים המשא שלו. והבין מוהרנ"ת זצוק"ל שיש לרבי אפרים חלישות הדעת מזה, ובאמת כך היה. ענה מוהרנ"ת זצוק"ל ואמר אליו: גיי רעכט זיך (די וועלט זאל וויסען) אז דער וואס גייט דא איז קלוגער פון דער גאנצער וועלט [לך תעריך, שהעולם ידע שמי שהולך פה הוא יותר חכם מכל העולם] המח של העולם (דער שכל הכולל השכל הכולל) וכו':

מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום [הוא רק ירא] לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך, און פרום אויך [העקר הוא רק שמחה ויראה גם]:

אמר לר' משה ברסלבר, איך גיב דיר ארויס א תשובה דוא זאלסט טאנצין אלע טאג [אני נותן לך תשובה שתרקד בכל יום], וקים זאת איזה זמן:

לאחר פטירת רבנו זצוק"ל נתאוה מאד מוהרנ"ת לקבע דירתו בברסלב, אך אשתו לא רצתה, ולא היה יכול לסע בלי רצונה. אך אחר כך היה שרפה במקומה, והסכימה גם כן לסע לברסלב. אחר כך היה שרפה גם בברסלב, ורצתה שיעקר דירתו משם גם כן. והתחיל מוהרנ"ת לשא עיניו למרום ואמר אנה מפניך אברח. ובתחלה לא היה לו בברסלב דירה מיחדת כי אם חדר אצל נגר אחד. ואמר אז מוהרנ"ת, הוא עושה במלאכתו ואני עושה במלאכתי. אחר כך התחילו לכנס אצלו קצת אנשים, והתחיל להתגעגע שיהיה לו דירה מיחדת עד שעזר השם יתברך. אחר כך התחיל להשתוקק שיהיה לו גם כן חדר מיחד לעבודת השם יתברך, ובפרט לכתב חדושי תורה. ואחר כך עשה לו בהקעך [במטבח] ווענטיל [דופן] מעצים ועל ידי זה היה לו חדר מיחד. ואז אמר אפשר שכעת אהיה איש כשר. האט אצינד קאן זיין אז איך זאל זיין א ערליכער יוד. אף על פי כן היו בני ביתו מבלבלין אותו. והתחיל לכסוף שיהיה לו חדר מיחד בעליה, וזה צריכין לבנות אך הבין שזה אי אפשר כעת, כי צריכין לבטל עצמו מתורה ותפלה. אחר כך הזמין לו השם יתברך סבה על ידי איש אחר, והבין שכעת לא יצטרך לבטל מתורה ותפלה, ואז בנה בית ועליה נכונה:

ספר הר' אברהם זצוק"ל ששמע מר' אברהם דב זצוק"ל, שפעם אחת הלך בנו של ישראל נחמן סופר לבית מוהרנ"ת בבקר בעת שמוהרנ"ת הלך למקוה, ונטל כל המזוזות להגיה. וכאשר בא מוהרנ"ת זצוק"ל לביתו, ורצה לנשק המזוזות, ולא מצא שום מזוזה על פתחיו. וישאל מי היה כאן, והשיבו שבנו של ישראל נחמן הסופר היה כאן. והלך מוהרנ"ת אליו לבית המדרש ומצאו בעת שהתפלל באמירת ובא לציון. והמתין עד אחר שגמר תפלתו. ואמר אליו, דוא האסט דאך מיר צו נעמען די שטוב [אתה הרי פרקת לי את הבית]. וכי כך מגיהין מזוזות, הלא מקדם צריכין להכין מקבת ויתדות ומגיהין מזוזה במקומה, וקובעין אותה תכף, ואחר כך לוקחין השניה וקובעין אותה וכו':

לענין שאמרו חכמינו ז"ל (סכה נב.) 'צדיקים נדמה להם כהר' וכו' ואמר מוהרנ"ת זצ"ל, שהאמת עם הצדיקים, אלא הרשעים לא הבחינו את עצמם, על כן נדמה להם כחוט השערה:

פעם אחת כשבא מוהרנ"ת לאומין, שמע שר' משה בן ר' אברהם חיים מתפלל בכונה. וכשבא מוהרנ"ת לביתו אמר בכל המנין של הרב ר' נפתלי לא שמעתי שום אדם מתפלל כמו משה בן ר' אברהם חיים. אחר כך כשבא מוהרנ"ת פעם שנית לאומין וראה שר' משה הנ"ל נתקרר, אמר לו, משה דוא ביסט אראפ גיפאלין, פאלג מיר קער זיך אום, גלייב מיר איך האב שוין א ווייסע בארד, און האב נאך אויך בדעה צו זיין א ערליכער יוד [משה, אתה נפלת למטה. שמע בקולי חזור בך. תאמין לי, יש לי כבר זקן לבן, ויש לי עוד בדעה להיות איש כשר]:

אמר, באפן אחד היה מחלקת הבעל שם טוב גדול משלנו, אך הם היו מתרים במופתים, אבל אנו אסורים במופתים. ואמר שיש לו יסורים מהאוהבים יותר מהשונאים, שהידידים רצו לעשות לו טובות לדעתם למסר את המתנגדים לידיהם, והוא לא היה רצונו בזה כי אם בתפלה ובתחנונים. כמה שפעל באמת כי אם על ידי תפלה ותחנונים:

מענין המופתים, כי רבנו זצוק"ל לפעמים ראינו ממנו מופתים בגלוי, אבל מוהרנ"ת התרחק הרבה מזה, רק לפעמים ראינו ממנו מופתים, ואמר, שאם היה יודע אשר כמה אנשים יעמדו אצלו, היה מדבר עם רבנו זצוק"ל בשביל מופתים. ופעם אחת תבע מאיש אחד בשביל הדפסה, ורצה האיש הנ"ל שיבטיחהו בשביל זה בנים, ולא רצה מוהרנ"ת זצוק"ל. ואחר כך כשהתחיל לסע זרק האיש הנ"ל את המעות למוהרנ"ת שיקח המעות. ופעם אחת עמדה אשה אחת על פתח מוהרנ"ת, ולא נתנה לו לילך עד שיבטיח לה בנים, והבטיח לה. אחר כך אמר עתה אני מכרח להתפלל עליה. ופעם אחת באו אליו נשים בשביל בנים, וצעק מוהרנ"ת זצוק"ל "התחת אלקים אני". אחר כך אמר שיש לו חרטה, הלא היה לו לומר בניחותא. ופעם אחת נסע מוהרנ"ת זצוק"ל בדרך, ופגעו בו כלבים ונבחו בקול ועמד על רגליו ואמר, פעם אחת פגעו כלבים ברבנו זצוק"ל ונבחו, והשיב להם איך ווייס איך ווייס [אני יודע אני יודע]. ואני אומר להם איך ווייס ניט, איך ווייס ניט. וואזשע וועט זיין אז איהר וועט שרייען, וועל איך זיך נאך מער ניט וויסן [אני לא יודע אני לא יודע מה כבר יהיה שאתם תצעקו אני עוד יותר לא אדע] ונשתקו:

באדעס, שאל הרב את מוהרנ"ת איזה פלפול והשיב כראוי, ויאמר לו הרב חשבתי ששכחת את הלמוד מפני שנעשית חסיד. ופעם אחת היה מוהרנ"ת זצוק"ל בהאניפאליע, והיה שם שאלה מענין עגונה ויען הר' מתתיהו להרב דשם ואמר להם שישאלו את מוהרנ"ת. ושאלו אותו והאיר עיניהם. וכשהיה מוהרנ"ת בלעמברג דבר עם הגאונים איזה פלפול, וכשחזר לביתו אמר לערנין קאנין מיר [ללמוד יודעים אנו] והם נקראים גאונים וכו':

פעם אחת ראה מוהרנ"ת זצוק"ל את אחד שיושב ולומד אחר התפלה, אבל יש לו צער גדול מהרעבון. ואמר לו מוהרנ"ת, הער שוין אויף האבין תאות אכילה [תפסיק כבר שיהיה לך תאות אכילה]:

ר' יצחק מנאוויגרעבלי נתן לאחד ספרי רבנו זצוק"ל, ונהנה מהם מאד ונתן פרישת שלום לר' נתן; אמר אחד מאנשי שלומנו להר' נתן אבל האיש הנ"ל מסתכל בכל הספרים. אמר מוהרנ"ת לר' איציא, דוא זאלסט אין זיינע ארבע אמות ניט שטיין [שלא תעמוד בארבע אמותיו]:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת על נכדי רבי פינחס מקאריץ ז"ל שנתחיבו מלקות על שהיה בידם למחות ולא מחו. אף על פי כן החזיקו ידם עם אנשי שלומנו, ופעם אחת היה ר' פינחס נכד הרב ר' פינחס מקאריץ על ברית מילה עם ר' מאיר מטעפליק, ונהנה מאד מהברכה שברך על המילה, שהר' מאיר הנ"ל היה מוהל, ושבח את אנשי שלומנו. ושם היה אחד שדבר על רבנו זצוק"ל, והכרח לקבל נזיפה לפני ר' פינחס הנ"ל. ושאלו אותו הלא יש העתקה ממפרסם אחד, והשיב להם הר' פינחס, העתקה מהעתקה שטעלט איהר אקעגין – קעגין לקוטי מוהר"ן [העתקה מהעתקה אתם מעמידים נגד – נגד לקוטי מוהר"ן]:

אחד מאנשי שלומנו לא היה רוצה לילך אל השלש סעדות של הר' נתן, כי מוהרנ"ת היה רגיל לדבר עם אנשי שלומנו מיראת שמים, אך בשלש סעדות לא היה רוצה, כי לא רצה להנהיג רבנות. פעם אחת בא האיש הנ"ל למוהרנ"ת וראה כתב יד של מוהרנ"ת כי מוהרנ"ת כתב חלומותיו, וכתב שפעם אחד חלם לו שבא רבנו זצוק"ל אליו, והוכיח אותו על שמרחק אנשים מאתו, אז אמר האיש שמהיום בודאי ישב מוהרנ"ת בשלש סעדות:

פעם אחת נסע הר' נחמן מטולטשין עם מוהרנ"ת זצוק"ל בדרך, והוכיח אותו על שאינו לומד. וכשבאו לאכסניא לקח הר' נחמן גמרא והתחיל ללמד. אמר לו מוהרנ"ת דאס הייסט בייזער למדן, דער בעל שם טוב האט גיזאגט דאס ער איז געקומען אויף דער וועלט אויס רייסען דעם בייזען למדן [זה נקרא למדן כעוס, הבעל שם טוב אמר שהוא בא לעולם לעקור את ענין הלמדן כעוס], ואמר אליו, אלא תלמד חמש, משניות, עין יעקב, שלחן ערוך, מדרש וכדומה כל הדברים הקטנים. כי הר' נחמן נתקרב למוהרנ"ת בן עשרים שנה, ולא היה אז בן תורה, ואם היה לומד גמרא היה נשאר בלמדן ולא בצדיק, על כן הבין מוהרנ"ת כי אי אפשר שילמד גמרא גם כן. על כן הרגיל אותו בדברים קטנים, ומזה נעשה גדול וכו'. ופעם אחת אמר מוהרנ"ת אני גם כן רצוני להתפלל כותיקין אבל לא בבייזין למדן. כי חמיו היה רגיל להתפלל ותיקין, והיה מקצר בתפלה כדי לפגע הנץ:

אמר מוהרנ"ת שאנשים כשרים היו אומרים שבין המצרים יש להם ירידה:

מוהרנ"ת אמר לאחד מאנשי שלומנו, בחנוני נא בזאת, אם יהיה לך ארבעים יום רצופים התבודדות, בודאי יהיה לך שנוי לטובה. פעם אחת אמר לר' שמואל מטעפליק ער מיינט ער איז שוין פארטיג, פארגעס ניט אז די משנה זאגט [הוא חושב שהוא כבר מסדר, אל תשכח שהמשנה אומרת] כל שעסקו עם הנשים סורו רע. ור' אפרים חתנו שמע זאת, ונכנס בלבו מאד ללמד קל וחמר בעצמו, שחמיו הר' שמואל הנ"ל הוא זקן, והוא היה רך בשנים כמה הוא צריך לירא מזה, כי הוא גם כן היה עסקו בתכשיטי נשים. ופעם אחת מצאו לר' אפרים בן ר' נפתלי הנ"ל בעיר קיעב על היריד, כי מסחרו היה עם מרגליות ועסק בהתבודדות. כי היה אז בלבו הרהור תשובה במה הוא עוסק עתה, וכי זה הוא התכלית, וכי בשביל זה בא לעולם והיה עומד בצד ובוכה. ושאל אותו אחד מאנשי שלומנו מפני מה בוכה והשיב לו. אמר לו וכי פה המקום לבכות, הולכין לבית המדרש ושם תבכה. וענה לו רבי אפרים הנ"ל שרבנו הקדוש אמר שבמקום שמגיע לאדם הרהורי תשובה, צריך באותו המקום אפלו באמצע השוק להתבודד, ולדבר דבורים לפני השם יתברך, כי עד שילך לבית המדרש ילכו ממנו הרהורי תשובה:

מוהרנ"ת ז"ל כשהיה בלעמבערג נכנס להפרופסור הזה שרבנו הקדוש היה אצלו, והיה רוצה לשמע איזה דבור מרבנו הקדוש שהיה מדבר שמה. וענה לו שהוא אינו זוכר, מהטרדה שיש לו כל היום. מזה יכולין ללמוד איך צריכין לחזר לשמע דבור מרבנו הקדוש:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל, אצדיק אז ער שטארבט אצדיק, דאס איז דבר פלא [צדיק שהוא נפטר כצדיק – זה הוא דבר פלא]. פעם אחת אמר א ויא אוויסע בארד און נאך אברסלבר חסיד [זקן לבן ועוד חסיד ברסלב]. ופעם אחת בא מוהרנ"ת ז"ל למשנה של עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו' ונתלהב מאד מאד, ואמר בזה הלשון, פאר וואס איז רבי שמעון בר יוחאי גיווען רבי שמעון בר יוחאי – וויל ער האט דאס גיוויסט. פאר וואס איז גיווען דער האר"י הקדוש דער האר"י הקדוש – ווייל ער האט געוויסט. פאר וואס איז גיווען דער בעל שם טוב הקדוש דער בעל שם טוב הקדוש – וויל ער האט געוויסט. פאר וואס איז גיווען דער הייליקער רבי דער הייליקער רבי – וויל ער האט גיוויסט. פאר וואס בין איך אויך איך – ווייל איך ווייס [מדוע הרשב"י היה רשב"י כיון שידע זאת, ומדוע האר"י הקדוש היה האר"י הקדוש כיון שידע זאת, ומדוע הבעש"ט היה הבעש"ט כיון שידע, ומדוע רבנו הקדוש היה רבנו הקדוש כיון שידע זאת, ומדוע אני כמו שאני כיון שאני יודע], ופעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל הגם החן האמת שהיה על הבעל שם טוב הקדוש ועל רבנו הקדוש, זה החן לא נמצא בי, אבל מחן של שקר אני נקי. און איבער דעם התנוצצות אלקות וואס איז דא אין מיר איבער דעם איז מיין דאוונען אנדערש, און מיין לערנין אנדערש, און מיין עסין אנדערש, און מיין רעדין מיט מענטשין איז אנדערש [ובגלל ההתנוצצות אלקות שיש בי, לכן תפילתי אחרת, למודי אחרת, אכילתי אחרת, ודבורי עם בני אדם אחרת]:

פעם אחת ספרו לפני מוהרנ"ת ז"ל, מה שנוהגים החסידים שמניחים משקה המשכר תחת הכר שלהם, ובזמן שהם מקיצים משנתם שואלים משיח עדין לא בא, שותין משקה המשכר הזה ומשתכרים וחוזרים לשנתם. כי הם אומרים שכל זמן שמשיח לא בא, צריך לישן היצר הרע. מען דארף פאר שלאפין דעם יצר הרע, כי בזמן השנה אי אפשר לחטא. ואמר להם מוהרנ"ת ז"ל שזה אין עצה, אלא צריכים להניח תהלים מראשותיו ובזמן שמקיץ מהשנה אם משיח לא בא צריכין מחדש (לצעק ממעמקים מעמק הלב) לומר תהלים:

ר' מאיר מטעפליק היה מגדולי מקרבי מוהרנ"ת ז"ל. והיה דרכו לקבל לפני מוהרנ"ת ז"ל שהעבודה אינו מתנהג אצלו כסדר והוא היה מחזק אותו. פעם אחת בא לפניו ואמר לו שזה איזה זמן שהעבודה מתנהג אצלו כסדר. אמר לו מוהרנ"ת בזה הלשון: איך ווייס ניט אפשר איז דיר גוט, און איך ווייס אז כל זמן משיח איז נאך ניט געקומען, דארף מען האלטען אין איין רייסען [אני לא יודע אולי לך טוב, אבל אני יודע שכל זמן שמשיח עוד לא בא צריך לאחוז כל הזמן בלעמול ולעמול]. אמר מוהרנ"ת ז"ל מפני מה זכיתי שלעת זקנתי הולך לי העבודה כסדר, מפני שהיה לי בימי נעורי התבודדות הרבה. מוהרנ"ת ז"ל היה לו ברכה מרבנו ז"ל אשר בעת שמניח את עצמו לישן יישן תכף. פעם אחת ספרו לפני מוהרנ"ת על מפרסם אחד שמתפלל בחשאי, ונתרגש מוהרנ"ת ואמר הם מדמין את עצמם לרבנו הקדוש, נתקים אצלו שמן בחשאי כמבאר בהתורה כ"א. ואמר בזה הלשון זאלין זיי זיך אזוי מוטשין און דאוונען אזוי ווי איך מוטשי זיך [שהם יתיגעו בתפלה כמו שאני מתיגע]. פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל לפני אנשי שלומנו את התורה (ט"ו) של אור הגנוז המתחיל בזה הלשון, מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז וכו' צריך לעסק בבחינת משפט שהוא התבודדות. וכשסים התורה והלכו קצת אנשים ונשארו רק אנשי שלומנו. ענה ואמר להם שהפרוש של התורה הוא כך מי שרוצה לטעם אור רבנו הקדוש שהוא אור הגנוז ירבה בהתבודדות:

זוגתו של מוהרנ"ת הלכה לעולמה בזמן שהיה לקיחת הנעקריטין [גיוס צעירים יהודים לצבא הצאר הרוסי] ומתה מחמת הצער הנ"ל. ואמר על זה מוהרנ"ת שצריכין לבכות על זה כמו על הגזרה הנ"ל. ר' יצחק בנו של מוהרנ"ת ז"ל היה אביו משיאו לטשרקאז ולאחר החתנה היתה זוגתו ממאן אותו, וחותנו אוהבו מאד ולא רצה להניחו. וחשב בדעתו שעכשו היא קטנה ואין לה שכל שלם, ומחמת זה ממאנת בו, ואם ישהה שנה או יותר יהיה לה דעת יותר אפשר שתרצה. ובא מוהרנ"ת ז"ל ואמר למחתנו הנ"ל שיבחר לו מה שירצה, או שידור עמה ואם לאו יהיה גט. והוא ענה לו כנ"ל שימתין איזה שנים עד שתתגדל ויהיה לה שכל יותר, כי גט לא רצה חותנו כי אהב אותו מאד, ולדור עמו היא לא רצתה. וכשראה מוהרנ"ת ז"ל שאין לו שום עצה, ויצא לחוץ ואחז בשערות ראשו וצעק בקול גדול גיוואלד ער קויליט מיין קינד [אהה! הוא רוצח את בני]. עד שנתאספו כמה אנשים והכניסו עצמם שיהיה גט. ופעם אחת היה מעשה, שר' נתן היה לו אח ושמו לייבוש. והיה לו מעט זמן קטטה עם זוגתו ופרש ממנה. ואחר כך חזרה ונתפתית ונתרצה ונעשה שלום עמה. ואמר אז מוהרנ"ת ז"ל שזה שחזר ונעשה שלום עמה, זה נעשית בכח הצדיק האמת שיש לו כח להפך משמד לרצון. ופעם אחת בימי מוהרנ"ת ז"ל היה אחד שנשא אשה רעה אפלו לאחרים ולאחר הנשואין נודע לו ולא ידע מה לעשות כי הקניטה אותו מאד, ושאל למוהרנ"ת ז"ל עצה מה לעשות, והשיב לו עצה שיתפלל חצי שנה שלמה על זה בכל יום שעה מיחד דהינו שתהיה להלן טוב אליו ולא כל כך רע וכו':

פעם אחת אמר מוהרנ"ת, איך אפשר שיהיה עולם הזה כשיש תאוה הידועה בעולם:

פעם אחת אמר אחד למוהרנ"ת אומרים עליכם שאתם אומרים מ'וועט שמייסין על שלא היה [שיענישו בגלל שלא היה] ברסלבר חסיד. ויאמר אליו איני אומר כן, אלא שילקו על הפגמים, אם תראה פגמיך הגדולים ותבין, אם היית ברסלבר חסיד לא היה לך הפגמים האלה:

הלכות מתנה הלכה ד' "ויצא יעקב" נאמרה בשבת בבקר אחר שנטל ידיו לאכל שחרית, התחיל לומר עד שכמעט נעשה ערב, וכמעט שלא אכלו סעדה שלישית:

פעם אחת בא מכתב למוהרנ"ת מבנו הר' יצחק ז"ל והתנצל לפניו כי בעת שהולך להתבודד אינו יכול לפתח את פיו, ומפני זה קשה לו מאד להתבודד. והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל שזה היה גם כן אצל דוד המלך עליו השלום שבעת שהלך להתבודד נסתם פיו, ולא היה יכול להתבודד ולפרש את לבו לפני השם יתברך, אבל דוד המלך עליו השלום היה חכם מאד בעבודת השם יתברך, ולא הלך משם וישב את עצמו שם ויתאנח מאד מעמק הלב, וצעק להשם יתברך על זה מה שלבו ופיו סתום. עד שרחם עליו השם יתברך ועזרו שפתח את פיו ודבר בהתעוררות גדול מאד להשם יתברך. וזה מרמז בפסוק (שמואל ב ז) שכתוב שם וישב דוד לפני ה', הינו מה שכתוב לפני ה', דהינו בעת שהלך להתבודד, בזה המקום ישב את עצמו:

ר' משה ברסלבר אמר שיותר טוב לו הדבורים של מוהרנ"ת של אחר הבדלה. ור' פינחס יהושע היה אומר שיותר טוב לו הדבורים של שלש סעדות:

ר' נתן ליבלי ראובן'ס היה נכנס בכל יום אל בית מוהרנ"ת ז"ל, וספר שמוהרנ"ת לא היה מדבר בכל יום דבורי יראה, אלא שאם היה מדבר פעם אחת דבורי יראה, האב איך שוין אפ גינומען פאר שטענדיג [כבר קבלתי לתמיד]:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת, "תועבת ה' כל גבה לב". ודחק תבת כל, אפלו בתורה ותפלה:

בעת המחלקת אמר מוהרנ"ת לאנשי שלומנו, כל זה מפני שאינכם אנשים כשרים כראוי. אמרו לו על כל פנים אנו רוצים לאחז ברבנו ז"ל. אמר להם מוהרנ"ת ז"ל, איהר זענט ווי אזוי איהר זענט, און איהר ווילט זיך נאך האלטין אין אזוי א רבין איבער דעם גייט אויף אייך אזוינס איבער [אתם כמו שאתם, ועדין אתם רוצים להאחז ברבי כזה לכן עובר עליכם מה שעובר]:

בעת שהיה מוהרנ"ת יתום אחרי אמו, שאל את רבנו ז"ל במה יוכל לעשות טובה לאמו, והשיב לו, דו זאלסט מאכין אשר יצר ערינסט [תברך "אשר יצר" ברצינות]. וכון למחשבתו שצריך לעשות ברכת אשר יצר:

פעם אחת בא ר' נחמן מטולטשין אל מוהרנ"ת בעליתו וראה שהוא כותב, ולא רצה לבלבל אותו. ואחר כך ראה את הכתב של התפלה "למה פניך תסתיר" שהיה מלא דמעות:

אחד מאנשי שלומנו שהיה סוחר ונסע עם סחורה, ובדרך נפל גשם. ופרש האיש יריעה (פאלאטקע) אהל וישב ללמד. ובין כך עבר מוהרנ"ת ז"ל וקרא אותו. אחר כך ספר מוהרנ"ת שראה שהאיש נהנה מאד מהגשם, שעל ידי כך יכול לעבד את השם יתברך, כי בודאי אי אפשר עתה לסחר:

מוהרנ"ת היה אומר, מלחמת גוג ומגוג אינו נזכר במגלת סתרים, משמע שיהיה אפיקורסות בעולם, וזה יהיה נסיון שלנו ושל משיח:

פעם אחת שלח רב אחד לר' נתנאל טעפליקער שלא יתן למוהרנ"ת להתאכסן אצלו כשיבוא לטעפליק. והשיב לו: זה אי אפשר, שמוהרנ"ת אין לו שום מקום להתאכסן כי אם אצלי, ומה שהרב מפחיד אותי מה אוכל לעשות. וכן היה. ור' נתנאל ירא שמא ישמע מוהרנ"ת מן המכתב הנ"ל, על כן שלח מכתב למוהרנ"ת ז"ל שאינו שומע לדברי הרב הנ"ל כלל. ואחר כך כשבא מוהרנ"ת לטעפליק נתאכסן בבית רבי נתנאל בכבוד גדול, ועשה סעדה גדולה עבורו, ובתו נזדרזה ועשתה טייגליך [כמין מאכל בצק מטגן] לכבוד מוהרנ"ת. אחר כך ראה מוהרנ"ת שיש לרבי נתנאל קצת גדלות, אמר לו מוהרנ"ת אפשר מיינסטו אז אן דיר וואלט איך קיין סטאנציע ניט גיהאט, איך אהן דיר קאן זיך באגעהן, דוא אהן מיר ניט [אולי אתה חושב שבלעדיך לא היה לי אכסניא, אני בלעדיך אסתדר, אתה בלעדי לא]. אחר כך שמע הרב הנ"ל הדבר הזה, ואמר שבשביל הדבר הזה לא יהיה לה בנים לבת הר' נתנאל, ותאמר מה אני יכולה לעשות. אחר כך אמר מוהרנ"ת לר' נתנאל, עתה פתח הרב את פי להתפלל עליה להשם יתברך, ונפקדה בבן זכר. ור' נתנאל היה מקרב לרבנו ז"ל, ופעם אחת נתן לרבנו ז"ל עשרה אדמים ושבח אותו רבנו ז"ל ואמר שמעולם לא היה לו כמו כן. ואמר שהוא אוהב את הרענדליך של הר' נתנאל, מפני שהיה קמצן גדול, וזה היה אצלו מסירות נפש לכף את יצרו. פעם אחת הבטיח לתן למוהרנ"ת שנים עשר רובל כסף על בנין הקלויז, ונתן לו מתחלה שלשה רובל כסף, ואחר כך נתן לו עוד הפעם שלשה רובל כסף, עד שנתן הכל בכמה פעמים. וכשנחלה ר' נתנאל בא אצלו ר' נתן אמר לו ר' נתנאל לר' נתן קיימו בי הגמרא 'יהיב לה ידה' וכו'. אמר לו מוהרנ"ת לאו כל אדם יכול לעשות את הדבר הזה. אמר לו רבי נתנאל אני מאמין שאתם יכולין לעשות זאת, אמר לו מוהרנ"ת לא בכל אדם יכולין לעשות את הדבר הזה. אחר כך הלך מאתו מוהרנ"ת, וילך דרך הקעך [המטבח]. ויאמר לבתו של ר' נתנאל אם יתן ר' נתנאל את הצדקה יותר מכפי יכלתו, אפשר שיחיה עוד. אמרה לו אלך ואמר זאת לאבי, אמר לה מוהרנ"ת איך וויל עהר זאל זיך אליין אנשטויסען [אני רוצה שהוא יתאמץ מעצמו]. ופעם אחת היה מוהרנ"ת ביחד עם הרב הנ"ל ודבר הרב הנ"ל מהקמצנות של ר' נתנאל, וספר אז שפוסק אחד לא נפסקה הלכה כמותו, מפני שהיה קמצן. וזה הדבר היה בסוד ליחידי הדורות, ונענע ר' נתן בראשו כאלו יודע. וכפף הרב הנ"ל ראשו למוהרנ"ת שיאמר לו, ואמר לו, ונתפעל הרב הנ"ל ואמר למוהרנ"ת הלא בודאי הייתם צריכים לילך בבגדי משי. והשיב לו מוהרנ"ת זאת גם כן חיב ר' נתנאל:

תורה א' מצא מוהרנ"ת אחר הדפסה הראשונה בסגנון אחר, לא כמו שנדפס בהדפסה הראשונה, ונראה לו מה שמצא אחר כך. ועל כן כשהדפיס הספורי מעשיות ואחר כך הדפיס את התורה א' אצל הספורי מעשיות, ואחר כך הדפיס אותה בלעמברג כמו שנדפס עכשו. רב אחד היה לו קנאה על רבנו ז"ל על שהמגיד מטיראוויצע נוסע אליו, והיה רגיל לשלח אנשים להמגיד ודברו מלשינות על רבנו ז"ל וכו'. והלך המגיד אצל חותנו ר' יצחק, שהיה מקרב לרבנו ז"ל, ושאל אותו אם יש לו כתבים מרבנו ז"ל. והראה לו התורה ב' אמר אל הכהנים. ונתפעל המגיד מאד ואמר מה אמר על התורה שהוא זהר – הם גבוהים מזהר; הם תקונים הם גבוהים מתקונים; ובזה מאד המלשינים הנ"ל. אחד שאל למוהרנ"ת מי גדול! הקטן שמקרב לצדיק, או הגדול שאינו מקרב, אמר לו הלא בימי משה רבנו עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבנו בודאי לא היה שום חשיבות כלל, אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה בודאי היה חשוב מאד. ואמר אז התורה ב' הנ"ל, שדיקא משה יוכל לעילא שייפא בשייפא:

פעם אחת ספרו למוהרנ"ת שר' נפתלי הוא כעסן. ואמר מוהרנ"ת לא ידעתי שהוא גדול כל כך, שעל כל אלה הוא ר' נפתלי, שהבעל דבר אינו יכול להפילו על ידי כעס. ופעם אחת היו מספרים איזה אנשים זה על זה, ושאל אחד את השני מפני מה עשה השם יתברך גזרות נעקרעטין פה ברוסיא, בשלמא בקיר"ה היה ענש הזה מפני שקרעו את ספרי התולדות ז"ל. והשיב השני אפשר מפני שקרעו ספרי ר' נחמן מברסלב. ור' נפתלי ספר מזה ואמר, מפני שהעולם היו חולקים על האר"י הקדוש נגזר על העולם גזרת ת"ח. ומפני שהיו מתנגדים על הבעל שם טוב ז"ל נגזר על העולם גזרת גאנטי (שהיה אחר פטירת הבעל שם טוב בשנת תק"ך). ובשביל שהיה התנגדות על רבנו ז"ל, נגזר על העולם גזרת נעקרעטין וכל הגזרות עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. ופעם אחת ספר רבנו ז"ל, ראיתי בעולם העליון שמתפלל אחד איזה תפלה וכו' (ושבח מאד את התפלה) האב איך אויף גידעקט דאס פנים האב איך גיזעהן אז דאס איז מיין נפתלי [גליתי את פניו וראיתי שזה נפתלי שלי]. ופעם אחת היה מעשה בעת הנעקריטין שהדרך היה אפלו מי שהיה לו בילעט חרות [תעודת שחרור], היו מחפשין ולוקחים הבילעט וקורעים אותו ומעלילים שאין לו בילעט, כדי לקח אותו לאיש חיל. והיה אחד שהשכיר את בנו שיהיה אצל ר' נפתלי. ופעם אחת באו אצל רבי נפתלי ומצאו את הבחור ושאלו בילעט. ויירא אביו שיקרעו הבילעט, על כן עשה קולות עד שהתקבצו כל העיר, ואז לא ירא עוד להראות הבילעט כי כלם יהיו עדים. ורבי נפתלי התפלל אז מנחה, ויירא האיש הנ"ל שרבי נפתלי לא יקפיד על שבלבלו מתפלתו. ובשעת הסעדה בקש ממנו שימחל לו. ורבי נפתלי השיב לו שאינו יודע כלל מכל המעשה, כי תפלתו היתה בהתפשטות הגשמיות, עד שהרעש מכל העיר שהיה בביתו והוא לא שמע כלל:

פעם בשעת דחקו של מוהרנ"ת היה שהגיע יריד האחרון של ערב פסח ועוד לא היה לו צרכי פסח. ובכן בהשכמה יום זה עוד קדם התפלה התחילה זוגתו דישעל עליה השלום להתאונן לפניו על זה, בהצעות טענותיה הנשמעות לו ומדאיבים את נפשו כל כך עד שעל זה העיד ואמר אחר כך לפני אנשי שלומנו אוי האט זיא מיט מיר אבגלערינט א פרק פון מרה שחורה [אוי היא למדה אותי פרק במרה שחורה]. בכל זאת כשהגיע זמן התפלה חזק את עצמו בכל מיני התחזקות בכל עז ותעצומות באמונה ובטחון לדבק את עצמו בהשם יתברך, והתפלל תפלתו עד שאחר התפלה העיד הר' נחמן טולטשינער עליו שראה אותו בפנים צהבות ושמחים כמו שנתמלא חסרונו. וכן ביום זה היה יומא דשוקא בברסלב, שדרך אנשי ראריד סמוך לברסלב היא לבוא לשמה על היריד. ובאו אליו שנים או שלשה אנשים מאנשי שלומנו ונתנו לו סכום הגון ונתמלא חסרונו בכל מכל כל. והשעה שנתנו לו אמר הר' נחמן הנ"ל שלא ראה בפניו שום שנוי של שמחה יתרה, בשביל שעוד קדם שבאו היה מלא בבטחון חזק בהתמלאות החסרון כמנח בכיסו, ואך אנשים אלו זכו להיות השלוחים למצוה רבה זו.

בטולטשין היה אחד הר' יוסיל הויזנער שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל, והוא היה גם מעט מלמד בשפה רוסית וחשוב גם אצל שרים. ובכן היה מנכבדי העיר בעל דעה ודבריו נשמעים, ועל פיו נתמנה הר' יצחק בן מוהרנ"ת ז"ל למנהל בהפאסט [הדאר] בטולטשין. אחר כך כשנתגבר המחלקת על אנשי שלומנו. ולהמתנגדים התר לעשות לאנשי שלומנו כל מה שלבם חפץ. וכל מי שלא קלל את מוהרנ"ת ז"ל סימן שהוא גם כן ברסלבר ומתר לקפח פרנסתו. ובכן החלו המתנגדים לדבר על לב הרב ר' יוסיל הנ"ל שיקפח גם את פרנסת ר' יצחק הנ"ל שהוא נוסע לאביו לברסלב. והר' יוסיל הנ"ל דחה אותם בזה וכי בשביל שנוסע הוא לברסלב לאביו הוא אות שהוא ברסלבר אין מזה ראיה, הוא סתם נוסע לכבוד אליו, והמתנגדים הכרחו לקבל דבריו. אמנם כשהגיע הזמן לנסע לאומן על ראש השנה אז היה באמת הר' יצחק הנ"ל במצוקה, באם יסע לשמה אז יהיה הוכחה גדולה שהוא ברסלבר ובכן הקדים לנסע לאביו מוהרנ"ת ז"ל לשאל את פיו מה יעשה עכשו על זה אמר לו אביו שהנסיעה לאומן על ראש השנה זה עולה על הכל ומחיבין זאת לקים במסירות נפש. מובן שלא השגיח על שום דבר, ועל ראש השנה נסע לאומן. עבר הראש השנה הבין הר' יצחק הנ"ל שלחזר לביתו אי אפשר לו הלא עכשו בודאי הוא מחסר פרנסה. ואשתו השניה גם כן היתה מצד המתנגדים (שעליה אמר מוהרנ"ת אלו לא היה כבר מגרש מאשה הראשונה, היה מצוה עליו לגרשה), ועכשו עוד לה טענה הנשמעת "פרנסה" אם כן עליו להיות נע ונד בין אנשי שלומנו ולהיות פרוש מעסקי העולם הזה לגמרי, רק זאת לא ידע לאן יעשה דרכו ראשונה. ובכן בא לאביו ז"ל לשפך לפניו את מרירות לבבו, ולבסוף שאל אותו לאיזה מקום לנסע בזו הרגע. מוהרנ"ת זצ"ל בגדל חכמתו וצדקתו הבין אחרת, ואמר לו אדרבא! שוב לביתך לטולטשין וישר לביתך, ואשתך כי תפער פיה בטענותיה וצעקותיה, אתה לא תענה דבר אך תשתק. כשתפריע לך מאיזה עסק שתעסק בביתך אל תפחד ממנה ולעזב את העסק. תאמר לה בעזות שאתה בעל הבית. כי תרים יד להכותך אתה תרם מטך. בקצור אמרים אל תירא ממנה כלל וכלל. ואם אודות פרנסה ה' רב להושיע. ובכן מהר הר' יצחק הנ"ל לקים את דברי אביו וחזר לטולטשין וישר לביתו. ושם הכל כמו שאמר לו אביו ז"ל, אשתו החלה לצעק והוא שותק. מפריעה היא אותו מאיזה עסק שעסק, והוא עושה את שלו – "אני בעל הבית", מנסה היא להרים את ידה עליו, והוא הקדים נגדה עם הקאטשערע [מין מוט]. ומפרנסת הפאסט כמובן הסיח דעתו. למחרתו בדרך הלוכו ברחוב העיר, נפגש עם הר' יוסיל הנ"ל שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל. ובכן אדרבה הוא התחיל לדבר עם הר' יצחק ושאל אותו בתמה, מדוע אינך בא אל הפאסט? אל תירא ואל תחת, שוב אל הפאסט והכל כמקדם. כשהגיע ערב יום הכפורים, מאימת יום הדין שהיתה באמת בדורות הקודמים על כל זרע ישראל מקטן ועד גדול, אשתו גם כן עשתה כזאת, ופיסה את בעלה הר' יצחק ז"ל, והכל לו שלום כקדם. מהר הבן יקיר זה להודיע כל זאת לאביו. אז אמר מוהרנ"ת ז"ל על דרך הלצה איין הצלחה פאר אנשי שלומנו, וואס יום כפור געפאלט תמיד באלד נאך ראש השנה הצלחה לאנשי שלומנו שיום הכפורים חל תמיד תכף אחר ראש השנה:

מוהרנ"ת ז"ל ספר, שקדם שנתקרבתי לרבנו ז"ל כמעט הייתי רחוק מלמוד. בשביל שרצוני היה להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה ולא הייתי יכול תכף ללמד למדתי מעט, ועבר איזו מניעה, כשעבר זאת פעם פעמים ושלש כבר התיאשתי מיום זה, וההתמדה יתחיל מיום שני, וכן ארע לי ביום שני באפנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי ליאוש ונעשיתי בטלן גמור. אמנם כשנתקרבתי לרבנו ז"ל ואמר לי אודות זה אביסעל איז אויך גוט [מעט גם כן טוב], כשבאתי אחר כך לבית המדרש וראיתי שאינני יכול ללמד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדברי רבנו ז"ל אביסעלע איז אויך גוט ובכן למדתי מעט, אחר כך אמרתי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט. ומעט מעט יצאתי מידי היאוש ונעשיתי מתמיד. וגם זאת הועיל לי מה שהוסיף רבנו ז"ל, שבעת הלמוד אין לעמד הרבה על דבר קשה עד לתרץ ולישב הדבר בשעה זו דיקא, שמחמת שהרבה פעמים אין יכולין בשעה זו, לבד שמבטלין מחמת זה זמן רב, עוד לפעמים נמאס כל הלמוד. ובכן אין לעמד הרבה רק לסמן שבמקום זה צריך עיון, ותורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר (ירושלמי ראש השנה). ועם הבקיאות בלמוד הרבה יתישב לו הדבר מאליו:

אחר הסתלקות רבנו ז"ל, ספר הר' אברהמל פעטערבורגער לפני ידידו אהרן ליפאוועצקי עליו השלום, איך שרבנו ז"ל בסוף ימיו בתקף חלשתו באומאן, היה דרכו בכל יום לנסע חוץ לעיר ולשאף אויר צח. ואנשי שלומנו משם המציאו לו בכל יום לזה עגלה רתומה. פעם לא היו להם עגלה רתומה, והמציאו לו סוס לרכב עליו. ואני שאני הייתי סוחר ומלמד בכל עניני העולם, ראיתי שרכב על הסוס בלי שום פחד, כמו רכב מבחר מלמד. ואני הייתי מן המקדימים וזריזים לרוץ אחריו בכדי להיות מן הראשונים אצלו. פתאם שאל רבנו ז"ל ווער לויפט דאס מיר נאך אזוי אסטיג [מי רץ אחרי כל כך במרץ], ואמרתי אני. אז אמר לי בזה הלשון איך בין אזוי שלאף, אז איך האב שוין אנגעווארען דאס קול, איך האב שוין גאר קיין קול ניט, און אז מען ווערט אהן דאס קול, העלפט שוין אפלו ניט קיין זכות אבות. אז דוא וועסט זיין איין עהרליכער יוד וועסטו דאס פארשטיין [אני כל כך חלש שכבר אבדתי את הקול, אין לי כבר קול, וכשמאבדים את הקול כבר לא עוזר אפילו זכות אבות. כשתהיה איש כשר תבין זאת] (וזה מרמז ומבאר, אמר הר' אברהם, בהתורה "תקעו אמונה" שבזה השנה שהיה שנת פטירתו אמר אז התורה הנ"ל, שזה ידוע שכל תורה שאמר היתה העקר על עצמו והשגתו אז באותה השעה. ואודות הר' אברהם הנ"ל וענינו מבאר בכוכבי אור חבור הר' אברהם: