כשהיה תינוק עדין, נכנס בלבו יום המיתה. כי היה רגיל לישב עם זקנו הרב ר' יצחק דאנציג ז"ל במזרח, והיה מכיר היטב כל הזקנים שישבו במזרח, והיו רגילים להשתעשע עמו, ופעם אחת מת אחד מהזקנים הנ"ל, והיה קשה לו איפה הזקן הנ"ל וישאל את זקנו הנ"ל, והשיב לו שמת, ושאל מה זה מת והשיב לו וכו' וישאל מה נעשה עמו, והשיב לו שמטמינים אותו בארץ ומכסין אותו בעפר. ומאז היה קשה לו מה זה, זהו התכלית של כל העולם הזה אט דאס איז דער תכלית פון דער וועלט ומאז התחיל לבער בלבו והתחיל לחפש מהו התכלית וכו', ואמר מוהרנ"ת שמאז היה קשה לו קשיא, ועדין קשה לו "הזהו התכלית של כל עניני עולם הזה? וכי זה הוא העולם?", וגם מקטנותו התנהג בתמימות ובפשיטות, וכשהתנסה לפני המלמד בתלמודו ושאר הילדים היו מחפשין קשיות ותרוצים, ומוהרנ"ת זצ"ל אמר בפשיטות, ואמר: מה אעשה שאין לי קשיות. והשאר חפשו קשיות עד שקלקלו הפשט, והיה המלמד אומר שטוב לו יותר אמירת הפשט של מוהרנ"ת מהקשיות של האחרים.
אחר כך נתגדל כדרך הלומדים ונשא לשאריגראד עם בת הגאון הצדיק רבי דוד צבי ז"ל אב בית דין דשם, וכל הגלילות. ואביו היה מתנגד על כלליות החסידים וגם חותנו היה מתנגד גדול, מאחר שבתחלה רצה להתקרב לכת החסידים, ונסע להרב הצדיק הרב ר' פינחס מקאריץ זצ"ל ונראה ישר בעיניו, אך שמע שמדברים מאד על הרב הצדיק הרב ר' מיכלי זצ"ל מזלאטשוב. ואחר כך נסע להרב ר' מיכלי מזלאטשוב, וגם הוא ישר בעיניו אך מזה נפל ששמע שגם הם מדברים על הרב ר' פינחס הנ"ל ואנשיו דער איז בייא דעם אפ גפאסקיט ער מיט זיינע מענטשין אין דער בא דעם [הוא כבר נפסק – מפרך אצלו, וכן השני אצל הראשון]. ואמר אני מאמין ששניהם אמת, מה שזה מדבר על זה, וזה מדבר על זה כלו אמת. ומחמת זה נתרחק מכלם והיה רגיל לקבע לו שעור בכל יום במכון לדבר על החסידים בכדי להתרחק מהם. ואף על פי שהיה צדיק גדול כמו שאמר רבנו זצ"ל למוהרנ"ת, "דיין שווער איז א צדיק [חמיך הוא צדיק], והיה קשה למוהרנ"ת קצת יען שהיה מתנגד, ואמר אליו וואס מיינסטי, עהר וועט חאפין מיט עטלוכע שמיץ מעהר פין אנדערע צדיקים [מה אתה חושב, הוא יחטף קצת יותר מכות משאר הצדיקים]. ומוהרנ"ת זצ"ל אמר כי קדם שנתקרב לרבנו זצ"ל, לא היה מבין מעלתו וצדקתו של משה רבנו יותר מחמיו. כי ארבעים שנה לא שכב על מטתו לישן מפני שהיה מתירא מפגם הברית, רק סמך את עצמו על השלחן. וכשישן אצל השלחן היה אוחז נר בידו, וכשהגיע האש על ידו הכרח להקיץ וחזר ולמד. וכל השבוע לא נטל ידיו לאכילת קבע מחמת חמרות נטילת ידים, רק אכל פת כסנין. אך בשבת היה נוטל ידיו לאכילה בחמרות גדולות. והוא נשאר יתום בקטנותו, ובא אליו אביו אחר הסתלקותו ללמד עמו תורה. וכשהתחיל הדבר להתודע בין אנשים לא בא עוד. (ובענין הדבור הנ"ל ממשה רבנו, אמר פעם אחת מוהרנ"ת קדם שנתקרבתי לרבנו זצ"ל לא יכלתי לציר במחי איך אפשר שהיה משה רבנו אדם כמו שאר אנשים, אך אחר כך שנתקרבתי לרבנו זצוק"ל וראיתי גדלתו זצוק"ל, ואף על פי כן ראיתי שהוא אדם, אז הבנתי שגם משה רבנו היה אדם). ובענין חמיו אמר שאחר כך כשנתקרבתי להצדיקים מתלמידי המגיד זכר צדיקים לברכה, הבין אשר חלוק גדול יש בין חמיו ובין הצדיקים המתנהגים בדרך הבעל שם טוב. כי חמיו אף על פי שהיה צדיק כנ"ל, אבל כל עבודתו לא היתה בהתלהבות כדרך הצדיקים הנ"ל. ופעם אחת אמר מוהרנ"ת זצ"ל שזה החלוק בין חסיד למתנגד כמו החלוק שיש בין כניזש [מין תבשיל] קר לחם, אף על פי שכל המינים שיש בזה ישנם בזה, רק זה מחמת שהוא חם יש בו טעם יותר מזה שהוא קר, וכיון שהוא קר אין בו כל כך טעם כמו בהחם (וכמו שהפליא פעם אחת הרב ר' נחמן טולטשינער כשהיה במדינת קיר"ה ואכל אצל אחד בשבת ונתנו לו המרק לאכל. ואמר לו הבעל הבית אכלו אכלו כי הוא חם, וכפל זה כמה פעמים. ואמר הרב ר' נחמן טולטשינער כי אף על פי שהיה המרק כחוש, אף על פי כן מחמת שהיה חם היה טוב, כן גם בדרכי היהדות, איך שהוא מאחר שהוא חם הוא טוב. והרב ר' אברהם ז"ל אמר שזה מבאר בהתורה ס' 'יש בני אדם שישנים' וכו').