מעשה שספר רבנו ז"ל. מעשה בעני אחד שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכר. פעם אחת חפר טיט, ומצא במקום שחפר אבן טוב שהיה שויו הון רב מאד, ולא ידע שויו. והלך לאמן שיאמיד אותה בשויו, וענה לו שאין בזה המדינה שיוכל לשלם שויו, וצריך לסע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לסע. והלך ומכר כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל הנדבות, עד שהספיק לו לסע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו מעות, והלך להקאפיטאן [רב החובל] והראה לו המרגליות. ולקח אותו תכף הקאפיטאן על הספינה בכבוד גדול ואמר לו אתה בטוח גדול. ונתן לו חדר מיחד ערשטע קלאס [מחלקה ראשונה] ובכל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים. והחדר שלו היה לו חלון לתוך הים, והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם הדימענט [היהלום], ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכל והדימענט היה מנח על השלחן להתעלס בו וישן. בינתים בא המשרת ולקח המפה והפרורים ולא ידע מהדימענט והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשנה והבין כל זה היה לו צער גדול, כמעט שיצא מהדעת ומה יעשה, והקפיטאן הוא גזלן שיהרג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה. על כן עשה את עצמו שמח כאלו לא ידע. ודרך הקפיטאן היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שנוי. ואמר לו הקאפיטאן, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב, ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקנין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו ועשו כן. תכף כשבאו ללונדון, מת הקפיטאן ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפלים מהשויון של הדימענט. וסים רבנו ז"ל שהדימענט לא היה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. והתבואה היה שלו, והא ראיה שנשאר אצלו. און וואס ער איז געקומען צו זיין זאך איז נאר וויל ער האט זיך דער האלטין [וכל מה שהגיע לענינו, הוא רק כי החזיק מעמד] וכו'.
* * * *