שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי ר' עוזר ז"ל שהאנשים של אדמו"ר זצ"ל חברו יחד שני אזהרותיו של אדמו"ר זצ"ל שלא ילך יום אחד בלי שלחן ערוך, וגם הזהיר מאד להניח תפלין דרבנו תם. (ואמר שלדעתו תכף כשמתחילין להניח תפלין יתחילו להניח שתי הזוגות). וזה ידוע שמצוה ללמד בתפלין דרבנו תם על כן נהגו האנשים שלו שהיו מניחין תפלין דרבנו תם ולמדו בהם שלחן ערוך:
כת"י רנ"ט ז"ל
אמר המעתיק:
העתקתי מכתב יד הותיק ר' נחמן מטולטשין זצ"ל מגדלת זהירות טבילת מקוה.
לרשם בכתב אמת את אשר שמעתי פעם אחת מפי מורנו מוהרנ"ת ז"ל בגדלת זהירות טבילת מקוה תמיד, שכשנזהרין בטבילת מקוה תקותנו חזקה שיתתקן כל מה שעובר על האדם: והמעשה שהיה כך היה, בשבת חנכה שנת תר"ה שני שבועות קדם הסתלקותו, יצא קול באשמרת הבקר כי נפלה התקרה שקורין סטעליא (סאליפ) בהמרחץ, ואי אפשר לילך אל המקוה לטבל לכבוד בקר של שבת. אך אחר כך כשהאיר היום נודע אשר לא כן הדבר, כי נפלה באיזה זויות רחוק מהמקוה. והלך מוהרנ"ת ז"ל אל המקוה לטבל, וגם כל אנשי העיר הלכו גם כן לטבל לכבוד בקר של שבת קדש; ואז כשבא מן המקוה והכין את עצמו לתפלת שחרית ואמר הברכות וכו', עמדנו לפניו, והתחיל להודות לה' על אשר זכה לילך לטבל בהמקוה והחיה את עצמו בזה מאד. ואמר שכבר היה מוכן לטבל את עצמו בהנהר הנקרא (בוג) שהולך שם בברסלב תחת הקרח שקורין (פאלאנקע), כי אז בשנה הזאת כבר היה בשבת חנכה קרירות גדולות וכבר היה הנהר הנ"ל נקפא ונקרש, ומביתו אל הנהר היה רחוק קצת, ואף על פי כן אמר שכבר היה מוכן לילך ולטבל בהנהר בזריזות. ומעצם תנועותיו הקדושות שעשה אז בהתלהבות גדול, היה נראה ברור שכבר היה מוכן ומזמן לכך, כמו שאמר לרוץ אל הנהר הנ"ל, ולפשט את בגדיו בזריזות עצום ולדלג ולקפץ אל תוך הפאלאנקי לטבל. ונתן שבח והודיה להשם יתברך על אשר היה באפשרות לילך להמקוה וזכו גם אנשי העיר לטבל לכבוד בקר של שבת קדש. ודבר עוד כמה דבורים מהחיות ומהמשיבת נפש שיש לו מטבילת מקוה עד למאד, ומי שיהיה חזק בטבילת מקוה תמיד יהיה איך שיהיה, בודאי יתתקן הכל. וענה ואמר הנה תבת "מקוה" יסבל שני פרושים, אחד – לשון תקוה, כמו שכתוב (ירמיהו י"ז) "מקוה ישראל ה'". שני – לשון מקוה מים, כמו שכתוב (בראשית א') "ולמקוה המים קרא ימים". ואמר כי שני הפרושים הם אחד, אך ורק שיהיו נזהרים בטבילת מקוה מים, ועל ידי זה יהיה הכל נכון ויתתקן כל מה שעבר עליו. עוד אמר הביטו וראו רמז נפלא על זה, כי הלא בעזרא כשנודע לו שנכשלו בנשים נכריות רחמנא לצלן, צעק מרה על זה, כמו שכתוב (עזרא ט') "בשתי וגם נכלמתי להרים פני אליך", ואחר כך (שם יוד) כתיב, "ויען שכניה בן יחיאל וכו' ואנחנו מעלנו וכו', ועתה יש מקוה לישראל", ופרושו: יש תקוה שיתתקן הדבר אמר זאת בלשון 'מקוה' רמז להנ"ל, כי אך ורק שיהיו נזהרים בטבילת מקוה מים יש תקוה שיתתקן הכל. אמן כן יהי רצון.