ב

והנה מימי ילדותו וימי נעוריו של מוהרנ"ת ז"ל נכסף לבבו לעבודת ה', כי לא המדרש עקר אלא המעשה, ומכל שכן בעת התקרבותו אחר כך לתלמידי המגיד ז"ל שהיו עדין בעולם, הלא המה הרב הצדיק רבי זוסיא ז"ל, והרב הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, והרב הקדוש רבי ברוך ז"ל, והצדיק רבי גדליה מליניץ ז"ל, והרב הצדיק רבי שלום ז"ל מפראבישטש, ושאר גדולים זכרונם לברכה. ומאז נתעורר ונכסף יותר לקיום התורה לעובדא ולמעשה (כי בדבר הזה נתעלו יותר הצדיקים והקדושים הנ"ל שהיו מצד הבעל שם טוב והמגיד זכר צדיקים לברכה). ומאז היה השתוקקותו וכסופיו לה' יתברך גדול ונפלא מאד, אבל מעצם התגרות הכח המונע והמדיח שבכל מדרגה ומדרגה (וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ומניח כל העולם ואינו מתגרה וכו' אלא בתלמידי חכמים) על כן עלה וירד בעליות וירידות רבות ועצומות מאד בכל עת ועת, והיה קשה עליו מאד כל דבר שבקדשה שרצה לעשות, הן בתורה והן בתפלה וכיוצא. גם היה בעל מחשבה גדול מאד שזה אחד מהעשרים וארבעה דברים שמעכבין את התשובה. ולא ידע לכל הנ"ל שום עצה ותחבולה מה לעשות כי כבר בחן ונסע לכמה צדיקים אמתיים שהיו באותו העת כנ"ל, אבל לא הועילו לו כלל לזה ולא היה לו מהם שום תועלת מזה. ואם בכל זאת היה מרצה לנסע אליהם, אבל מחמת שאביו היה מצד המתנגדים על כל החבריא הקדושה של הבעל שם טוב זצ"ל, וגם חותנו היה מתנגד גדול (עין בלקוטי הלכות הלכות רבית הלכה ה' באות כ') כי אז לא נשקט עדין בעולם המחלקת והרדיפות שרדפו מאד את כל האנשים שרצו להתקרב לתלמידי המגיד ז"ל כידוע ומפרסם כל זה, ומחמת כל זה היה גם למוהרנ"ת ז"ל מניעות עצומות מלנסע אליהם, רק אף על פי כן אם היה מרגיש שהם מועילים לו לעבודת ה' לא היה מסתכל על שום מניעה: