ט

אחר כך בימי הקיץ כשראו את אמץ לבבו בעבודת ה' עד שאי אפשר למנעו מזה בשום אפן, התחיל אביו מחדש להתפיס קצת ואמר שיחזיר לו את כל מעותיו. ועם כל זה גרה עליו את שאר בני ביתו שיתעוררו מחדש להתוכח עמו ויענו ויאמרו לו: הלא זה כמה שנים שאתה סמוך על שלחן אביך (כי אז כבר היה בערך עשרה שנים מיום חתנתו) ועתה מתי תעשה גם אתה לביתך, ומדוע לא תרחם עליך ועל בניך (ועוד כיוצא בדברים אלו), והן אמנם כי אנו יודעים מאמץ לבבך בתורה ותפלה עד שאי אפשר לך להתפרד מזה בשום אפן, אבל אין אנו אומרים לך חס ושלום שתתבטל לגמרי מהלמוד, רק עצתנו, שנשכיר לך חנות, וזוגתך תשב כל היום בחנות ואתה לא יהיה לך שום עסק בזה, אבל על כל פנים דבר אחד אתה מכרח להבטיח לנו, הינו שתסע לבארדיטשוב עבור קנית הסחורה, ואף על פי שתהיה מכרח להתבטל בזה לפעמים איזה ימים, אבל לעמת זה לא יהיה לך בכל ארך הזמן שבינתים לא שום בלבול משום אדם, ולא שום בטול משום דבר ויהיה ביכלתך לעסק בתורה ועבודת ה' כרצונך ואות נפשך בלי שום מניעה. כאלה וכאלה דברו על לבבו כמה פעמים והוא לא חשקה נפשו גם בזה, וגם לא ידעו למצא איזה עת וזמן להתוכח עמו הרבה בזה אחרי אשר כל היום ישב בבית המדרש, וכשבא לאכל נזהר מאד לבלי להתמהמה יותר מההכרח אפלו כרגע, וזרז עצמו בתכלית הזריזות לשוב ללמודו ולעבודתו. ונתיעצו בני ביתו לשלח אליו להבית המדרש את אחי אביו שהיה איש פנוי קצת, ושלחו אותו בכל יום שילך אליו להבית מדרש כדי לטען עמו על זה. וברב טענתם עמו חזקו עליו דבריהם, והכרח להבטיחם על זאת אבל התנה עמם שעל כל פנים לא יהיה לו שום עסק אחר זולת הנסיעה, כי הם בעצמם ישכרו לו עגלה ויכינו לו כל צרכי הנסיעה, והוא לא יצטרך לעשות מאומה רק הנסיעה וקנית הסחורה לבד: