סיפורים ממוהרנ״ת

בשנת ה' אלפים תק"ם נולד מוהרנ"ת ז"ל. ולדתו והתגדלותו היה בנעמרוב, בבית אביו הרב הגאון הנכבד רבי נפתלי הירץ ז"ל, ונתגדל אצלו בתורה ובעשר ובחכמה. כי אביו הנ"ל היה עשיר גדול, והיה לו עם עוד שני שתפים גדולים שלש חניות גדולות באדעס ובבארדיטשוב ובעיר מושבו בנעמרוב. וגם מוהרנ"ת ז"ל היה מנעוריו בקי ומבין בכל סחורותיו ובשאר עסקיו. וחותנו היה רב ואב בית דין בישראל אשר עד היום נודע שמו על פני תבל, הרב הגאון הצדיק רבי דוד צבי זצ"ל ממאהלוב, אשר נהג רבנות במאהלוב ובשאריגראד ובקרעמיניץ ובכל העירות אשר סביבותיהם כלם סרו למשמעתו. ובבוא מוהרנ"ת ז"ל בבית התלמוד של חותנו הנ"ל נתגבר ועלה בחריפותו ובקיאותו בתלמוד ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כשאר הגדולים אשר בארץ.

והנה מימי ילדותו וימי נעוריו של מוהרנ"ת ז"ל נכסף לבבו לעבודת ה', כי לא המדרש עקר אלא המעשה, ומכל שכן בעת התקרבותו אחר כך לתלמידי המגיד ז"ל שהיו עדין בעולם, הלא המה הרב הצדיק רבי זוסיא ז"ל, והרב הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, והרב הקדוש רבי ברוך ז"ל, והצדיק רבי גדליה מליניץ ז"ל, והרב הצדיק רבי שלום ז"ל מפראבישטש, ושאר גדולים זכרונם לברכה. ומאז נתעורר ונכסף יותר לקיום התורה לעובדא ולמעשה (כי בדבר הזה נתעלו יותר הצדיקים והקדושים הנ"ל שהיו מצד הבעל שם טוב והמגיד זכר צדיקים לברכה). ומאז היה השתוקקותו וכסופיו לה' יתברך גדול ונפלא מאד, אבל מעצם התגרות הכח המונע והמדיח שבכל מדרגה ומדרגה (וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ומניח כל העולם ואינו מתגרה וכו' אלא בתלמידי חכמים) על כן עלה וירד בעליות וירידות רבות ועצומות מאד בכל עת ועת, והיה קשה עליו מאד כל דבר שבקדשה שרצה לעשות, הן בתורה והן בתפלה וכיוצא. גם היה בעל מחשבה גדול מאד שזה אחד מהעשרים וארבעה דברים שמעכבין את התשובה. ולא ידע לכל הנ"ל שום עצה ותחבולה מה לעשות כי כבר בחן ונסע לכמה צדיקים אמתיים שהיו באותו העת כנ"ל, אבל לא הועילו לו כלל לזה ולא היה לו מהם שום תועלת מזה. ואם בכל זאת היה מרצה לנסע אליהם, אבל מחמת שאביו היה מצד המתנגדים על כל החבריא הקדושה של הבעל שם טוב זצ"ל, וגם חותנו היה מתנגד גדול (עין בלקוטי הלכות הלכות רבית הלכה ה' באות כ') כי אז לא נשקט עדין בעולם המחלקת והרדיפות שרדפו מאד את כל האנשים שרצו להתקרב לתלמידי המגיד ז"ל כידוע ומפרסם כל זה, ומחמת כל זה היה גם למוהרנ"ת ז"ל מניעות עצומות מלנסע אליהם, רק אף על פי כן אם היה מרגיש שהם מועילים לו לעבודת ה' לא היה מסתכל על שום מניעה:

אחר כך בקיץ שקדם התקרבות מוהרנ"ת ז"ל לאדמו"ר זצוק"ל, היה בדעת מוהרנ"ת ז"ל לקבע דירתו בברדיטשוב או באדעס אודות מסחר החניות של אביו כנ"ל, רק שנתעכב מחמת שהגיעה לו ידיעה מחותנו רבי דוד צבי ז"ל שהוא צריך לעבר דרך נעמירוב בנסיעתו. וה' יתברך סבב שנדחה נסיעת חותנו מיום אל יום עד אחר ראש חדש חשון, ומוהרנ"ת ז"ל חכה והמתין עליו בנעמירוב. ובתוך כך סבב ה' יתברך בנפלאותיו העצומים שיצא אדמו"ר זצ"ל לברסלב שהיא קרובה לנעמרוב עיר מושבו של מוהרנ"ת ז"ל בערך שמונה עשר מיל (שקורין וויערסט) (וכל זה היתה סבה מאת השם יתברך כדי שיתקרב מוהרנ"ת ז"ל לאדמו"ר זצ"ל כדי שעל ידי זה לא תשכח אפלו דבור אחד מדברי אדמו"ר זצ"ל). ומיד כששמע זאת מוהרנ"ת ז"ל שאדמו"ר קבע ישיבתו בברסלב, נבער לבבו כל כך עד ששכח ולא העלה עוד על לבבו ממחשבותיו ומסחריו הנ"ל, ותכף רצה לנסע אליו במהירות האפשרי כי אביו היה אז בברדיטשוב. על כן נתישב בדעתו שלעת עתה יסע מיד לפי שעה כי כעת ממילא אין לו מניעה גדולה מחמת שאביו אינו בביתו, ואחר כך אם יראה ויחזה שמקבל מאתו חכמה ודעת להתחזק בקיום התורה (שזה עקר וכו' כנ"ל), ויראה ויבין בדעתו שיהיה לו תועלת מאתו בעבודת ה' לא יביט עוד אחר כך על שום מניעה^[8]. וכן היה שנסע בשבוע זאת הוא ורבי נפתלי ז"ל ועוד שני אנשים (רבי ליפע ורבי זלמן הקטן) לאדמו"ר זצוק"ל. ומיד בכניסתם לאדמו"ר ז"ל דבר עמהם הרבה, ובתוך שיחתו הקדושה ספר להם שלשה מעשיות:

מעשה ראשון מהרב מנאסכיז ז"ל שבזה רמז להם שיתנו מאד את לבבם לכל דבור ודבור שיוצא מפיו הקדוש אפלו בעסקי העולם, ולבל ידמו בנפשם שעל פי פשוט הוא מדבר את דבריו חלילה:

מעשה שני מהרב רבי שניאור זלמן ז"ל שבזה רמז על מוהרנ"ת ז"ל שירבה מאד לחדש בתורתו הקדושה.

מעשה שלישי מהתקרבות הרב הקדוש רבי מיכל להבעל שם טוב ז"ל שבזה כון למוהרנ"ת ז"ל מחשבתו שחשב אז ונתבהל ונשתומם מאד בראותו בעיניו כי לא נעלם מאתו גם כל מחשבותיו ורעיונותיו העולים על לבבו. ומאז נמשכו אליו בהתקרבות גדול מאד. ומוהרנ"ת ז"ל הבין מיד שבודאי יהיה לו תועלת מאתו בעבודת השם יתברך כרצונו הטוב כנ"ל, ואחר כך חזרו לביתם ואחר יום או יומים בא אביו של מוהרנ"ת ז"ל מבארדיטשוב, ומסתמא חרה אפו על זה אבל כבר נחלט בדעתו של מוהרנ"ת ז"ל לבל ישמע אליו כלל בדבר הזה כנ"ל:

וכל זה היה בהשבוע שלפני סליחות (כי אדמו"ר זצ"ל יצא לברסלב בימי אלול הקדושים כמובא בחיי מוהר"ן עין שם) וביום ראשון של סליחות התחיל מוהרנ"ת ז"ל להכין עצמו לנסע על ראש השנה. כי כבר נתודע לו בהיותו בברסלב מהאזהרה שהזהיר מאד אדמו"ר ז"ל על זה. והלך ושכר לו עגלה, וצוה לבעל העגלה שיסע חוץ לעיר ושם ימתין עליו. והוא הלך לביתו לקח מלבושיו השיכים ליום טוב, ונתעורר רעש גדול בביתו וזוגתו התחילה לבכות ולהתאונן מאד, ואביו מגדל זעמו וחרון אפו לא ידע כלל מה לעשות. והוא הלך בזריזות ונסע לאדמו"ר ז"ל עם עוד איזה אנשים, והיה אצלו בימי ראש השנה הקדושים וגם אחר כך בכל העשרת ימי תשובה. ובאלו העשרת ימי תשובה נכנס פעם אחת לבדו אצלו ז"ל וספר לפניו את כל לבו. וצוה אז עליו אדמו"ר ז"ל כמה הנהגות (עין בשיחות הר"נ באות קפ"ד). ואחר כך יצא עמו מהבית והלך עמו בחוץ אנה ואנה אצל הבית הכנסת הגדול דשם ודבר עמו הרבה דברים המשיבין את הנפש, והחיה אותו מאד. ובאמצע השיחה לקחו אדמו"ר ז"ל בידיו הקדושות סביב כתפיו וענה ואמר לו בזה הלשון: אין ווייטער סע זייער גיט, אז מע רעט זיך אויס דאס הארץ פאר ה' יתברך, הינו אזוי וויא מע רעט זיך אויס פאר איין אמת'ן גיטן פרינט [ומעתה, טוב מאד אם אומרים את כל שבלב לפני ה' יתברך הינו כמו לפני חבר טוב אמתי]. ומיד נכנסו אלו הדבורים בלבבו כאש בוערת ממש, והבין תכף שעל ידי עצה זאת בודאי יהיה נעשה איש כשר כראוי. כי כל מיני מחשבות שיסבב הבעל דבר בדעתו וכל מיני מניעות שימנעהו כלם יספר לפני השם יתברך ויבקש מאתו רחמים ותחנונים על כל דבר שיעזרו להיות כראוי לאיש הישראלי ועל ידי אלו הדבורים קרבו להשם יתברך בהתקרבות גדול מאד:

ומיד בהליכתו מאדמו"ר ז"ל נכנס להבית הכנסת הגדול הנ"ל שלא היה אז שם שום אדם והתחיל לקים זאת. ואחר יום כפור נסע לביתו, והתחיל לכסף מאד שיקים זאת כראוי (כפי אשר נכסף לבבו לפרש היטב כל שיחתו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות מכל מה שעובר עליו. ולקרא ולצעק להשם יתברך מעמק הלב על כל דבר ודבר בפרטיות ולקים ממעמקים קראתיך ה'^[9]. והיה לו יסורים גדולים בענין זה, כי בפני אנשים אי אפשר לעשות כן, וחדר מסגר בבית אביו גם כן לא היה לו. ואפלו אם מצא לפעמים איזה מקום מיחד, היה לו יסורים ובלבולים כי באמצע נסתבב על פי רב שפתאם נכנס איזה איש, והיה לו בלבולים גדולים מזה ולא ידע מה לעשות, ונתיעץ בדעתו שהמקום המבחר לפניו לקים זאת כראוי הוא רק מחוץ לעיר, כי שם יהיה ביכלתו למצא מקום פנוי ומצנע שאין הולכים שם בני אדם, ושם יהיה ביכלתו לפרש לפני השם יתברך את כל אשר עם לבבו, ולהתפלל ולצעק ככל חפצו ולא יהיה לו שום בלבול משום דבר. אבל מחמת שנתירא מאד שגם בזה יתפרסם הדבר, כי הלא אם יראוהו שהוא יוצא מחוץ לעיר יהיה תמיהא גדולה, כי הלא ידעו כל יושבי עירו שאין לו שום עסק מחוץ לעיר, והוא היה ממבחרי בני הנעורים שבעיר, בתורה ובעשר ובחכמה וביחוס, ואיש כזה כשיראוהו שהוא יוצא מחוץ לעיר יתמהו וישאלו זה לזה ובודאי יתפרסם הדבר. והתחיל לחשב שנית ברעיונותיו מה לעשות, ונסכמה עצתו שהזמן המבחר לזה הוא הלילה. כי באישון לילה ואפלה בעת שבני אדם ישנים, אז יצא לשוח בשדה במקומו אשר יבחר לו שם ולא ידע מזה שום אדם. כי בביתו יסברו שהוא הולך לבית המדרש כדרכו מקדם. וכן עשה וקים, ואף על פי כן נתודע זאת אחר כך לקצת בני הנעורים אבל לא פרסמו זאת, כי הבינו שאין רצונו בזה. וגם כשהיה בברסלב אצל אדמו"ר ז"ל עשה כזאת כמה פעמים:

ולבו היה בוער מאד לעבודת השם יתברך, וכל תפלתו ולמודו היה בהתלהבות גדול מאד אשר אין לשער. ובכל עת ועת שהיה צר לו בעבודתו יתברך, היה נוסע לאדמו"ר ז"ל, והוא הרבה מאד בדבריו הנעימים לעוררו ולהחיותו ולחזקו בכל מיני חזוק. ואדמו"ר ז"ל דבר עמו שיקח לעצמו בדעתו שיתחזק בעבודתו יתברך אף אם יעבר עליו מה, אפלו אם יצטרך חס ושלום להחזיר על הפתחים. וכל זה ויותר מזה יקבל על עצמו אולי יזכה להיות כרצונו יתברך, אשר רק זאת ישאר להאדם לעולמי עד ולנצח נצחים, כי אין שום יתרון מכל העמל והטרחא של העולם הזה העוברת ופורחת כהרף עין, ופתאם נלכדים במצודה רעה אשר אין גם אחד שימלט מזה, ובהכרח להתבלות בעפר רמה ותולעה, וכמובא מזה בספריו ז"ל שצריך לשמר מאד את הזכרון הזה בכל יום ויום. וכן עשה וקים מוהרנ"ת ז"ל. ורצה לפרש את עצמו לגמרי מהבלי העולם הזה, ולבלות כל ימיו בתורה ועבודת ה', וכל אוהביו ומידעיו הרבו לדבר עליו על שאינו מרחם על עצמו ועל אשתו ובניו להשתדל בעסקי פרנסה כדרך כל הארץ. והוא לא היה לו פנאי כלל אפלו לשמע את דבריהם ומכל שכן וכל שכן להשיב להם על זה:

וכראות אביו את כל זה הרבה לקצף עליו מאד והלך וגרשו מביתו, והמעות שלו בערך שני אלפים רובל כסף לקח בידו ולא רצה לתנם לו, והכרח לאכל אצל זקנו. חוץ משאר מיני מרירות שעבר עליו באותו העת. והוא לא הסב את פניו גם מזה, והרבה לעסק בעבודתו יתברך בהתמדה גדולה, וגם שקד בכל עת על דלתי אדמו"ר ז"ל לשמע ממנו דברי אלקים חיים. ולפעמים נתפיס אליו אביו קצת, והוא הכרח להבטיח לו שלא ירבה על כל פנים בנסיעתו לאדמו"ר ז"ל, אבל מגדל מוקד לבבו לא היה באפשרותו להתאפק בשום אפן והכרח לעבר על הבטחתו ולנסע שנית כנ"ל:

ובסוף אותו החרף נסע למעדוודובקע (כמובא בימי מוהרנ"ת) כי שם היה אדמו"ר ז"ל בעת ההיא. ואף על פי שהיא דרך רחוקה מנעמרוב, והיה לו על זאת הנסיעה מניעות רבות וגדולות אשר אי אפשר לבאר הכל בכתב והוא התגבר על כלם, וישב שם אצל אדמו"ר ז"ל כמה שבועות, עד שחזר אדמו"ר ז"ל לביתו כמובא כל זה בימי מוהרנ"ת עין שם:

אחר כך בימי הקיץ כשראו את אמץ לבבו בעבודת ה' עד שאי אפשר למנעו מזה בשום אפן, התחיל אביו מחדש להתפיס קצת ואמר שיחזיר לו את כל מעותיו. ועם כל זה גרה עליו את שאר בני ביתו שיתעוררו מחדש להתוכח עמו ויענו ויאמרו לו: הלא זה כמה שנים שאתה סמוך על שלחן אביך (כי אז כבר היה בערך עשרה שנים מיום חתנתו) ועתה מתי תעשה גם אתה לביתך, ומדוע לא תרחם עליך ועל בניך (ועוד כיוצא בדברים אלו), והן אמנם כי אנו יודעים מאמץ לבבך בתורה ותפלה עד שאי אפשר לך להתפרד מזה בשום אפן, אבל אין אנו אומרים לך חס ושלום שתתבטל לגמרי מהלמוד, רק עצתנו, שנשכיר לך חנות, וזוגתך תשב כל היום בחנות ואתה לא יהיה לך שום עסק בזה, אבל על כל פנים דבר אחד אתה מכרח להבטיח לנו, הינו שתסע לבארדיטשוב עבור קנית הסחורה, ואף על פי שתהיה מכרח להתבטל בזה לפעמים איזה ימים, אבל לעמת זה לא יהיה לך בכל ארך הזמן שבינתים לא שום בלבול משום אדם, ולא שום בטול משום דבר ויהיה ביכלתך לעסק בתורה ועבודת ה' כרצונך ואות נפשך בלי שום מניעה. כאלה וכאלה דברו על לבבו כמה פעמים והוא לא חשקה נפשו גם בזה, וגם לא ידעו למצא איזה עת וזמן להתוכח עמו הרבה בזה אחרי אשר כל היום ישב בבית המדרש, וכשבא לאכל נזהר מאד לבלי להתמהמה יותר מההכרח אפלו כרגע, וזרז עצמו בתכלית הזריזות לשוב ללמודו ולעבודתו. ונתיעצו בני ביתו לשלח אליו להבית המדרש את אחי אביו שהיה איש פנוי קצת, ושלחו אותו בכל יום שילך אליו להבית מדרש כדי לטען עמו על זה. וברב טענתם עמו חזקו עליו דבריהם, והכרח להבטיחם על זאת אבל התנה עמם שעל כל פנים לא יהיה לו שום עסק אחר זולת הנסיעה, כי הם בעצמם ישכרו לו עגלה ויכינו לו כל צרכי הנסיעה, והוא לא יצטרך לעשות מאומה רק הנסיעה וקנית הסחורה לבד:

וגם על זאת דוה לבו מאד, ונפשו היתה מרה לו על כל זה בלי שעור. כי כפי שנקבע בלבבו זכרון יום המיתה ויום הקבורה שמוכנים ועומדים לזה בכל עת ורגע, וכל הימים של האדם הם מנויים וספורים וקצובים במספר אצל השם יתברך, וכל שעה שיתבטל בקנית הסחורה היא אבדה הנצחיית אבדה שאינה חוזרת, אבדה והפסד רוח נפלא ונורא עין לא ראתה וכו' שהיה מרויח בהשעות האלה. ואף על פי כן נסתפק מאד ולא ידע לתת עצה בנפשו אם להתעקש עמהם גם בזה, כי כבר הכניסו דבריהם בדעתו שיסתפק אולי כך הוא רצונו יתברך שיעסק קצת במשא ומתן, וגם זה נחשב לעבודת ה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם (כי הדבור יש לו כח גדול למשך לב האדם הן לטוב הן להפוך חס ושלום כמובא מזה בדבריו ז"ל). על כן נתישב בדעתו שקדם נסיעתו שלעת עתה ילך גם עכשו אל מקומו אשר לו מחוץ לעיר, ובצאתו את העיר יפרש את כפיו לפניו בבכי ותחנונים מעמק הלב אולי יחוס וירחם עליו להנחותו בדרך האמת לבלתי יסור מרצונו ימין ושמאל חס ושלום. וכן עשה שהלך ונתמהמה שם עד שהאיר השחר. ומשם הלך לבית הכנסת, ולמד קצת ואחר כך התפלל תפלת שחרית. ואחר תפלתו נתישב בדעתו שקדם נסיעתו לבארדיטשוב יסע מקדם לברסלב לקבל רשות מאדמו"ר ז"ל. כי ידע שדרך הבעל עגלה הנוסע לבארדיטשוב לבל ישים לדרך פעמיו עד לפנות ערב, ואז הימים הסמוכים לתקופת תמוז שהימים ארכים מאד ומנעמרוב לברסלב שמונה עשר מיל (ווערסט) ויהיה עוד באפשרות לסע ולחזר קדם נסיעתו. ואף שלפי שעה לא נמצא לו עגלה לנסע לשם, אבל מגדל תשוקתו התחיל לילך לשם ברגליו ואגב אורחא עסק גם בצעקה ותפלה לפני השם יתברך^[10]. והשם יתברך הזמין לו עגלה בדרך הליכתו, ונסע ובא לברסלב. ובבאו לאדמו"ר ז"ל התחיל לדבר ולשיח עמו כדרכו תמיד, ובתוך שיחתו הקדושה יצא עמו לחוץ והיה הולך ומדבר עמו עד שבאו על ההר אשר מעבר להנחל העובר שם סמוך לביתו ונכנס עמו בשיחה ארכה מאד:

ואז דבר עמו הענין המובא בלקוטי א' סימן נ"ב על אודות הטועים האומרים שהעולם הוא מחיב המציאות וכו' אך מאין נמשך הטעות וכו' דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחיב המציאות וכו' אך נשמות ישראל בעצמן כשנאצלו היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם הכל היה אפשרי המציאות. כי היה באפשרותו להאצילם ולבראם, או שלא לבראם, אך תכף כשנתרצה הקדוש ברוך הוא להאציל נשמות ישראל אזי היה כל העולם בבחינת מחיב המציאות. כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל, אזי כביכול הוא מחיב להמציא העולם, כי על מנת כן נאצלו נשמתן, שכל העולמות יבראו בשבילם והם ימשלו בכל. ומזה נשתלשל ונמשך השטות וכו', אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות וכו':

ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה כדי שישראל יעשו רצונו ושיחזרו וידבקו בשרשן, דהינו שיחזרו ויכללו בו יתברך שהוא מחיב המציאות וכו'. ורק בשביל זה מחיב השם יתברך כביכול לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל, כדי שיעשו רצונו כנ"ל, ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו נכלל העולם בבחינת מחיב המציאות וכו'. כי על ידי שעושין רצונו יתברך הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחיב המציאות ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשו בחיוב המציאות^[11]. אך לזכות לזה להכלל בשרשו דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך שהוא מחיב המציאות, זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי בטול, שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבא לידי בטול כי אם על ידי התבודדות, כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהכלל בשרשו, אך עקר התבודדות הוא בלילה בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה, כי ביום וכו' ואפלו אם הוא בעצמו אינו טרוד אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז וכו' על ידי זה קשה אז לבא לידי בטול. וגם צריכין שיהיה התבודדות במקום מיחד דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי וכו', כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום הרודפים אחר העולם הזה אף על פי שכעת אינם הולכים שם הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך, על כן צריך שילך לבדו בלילה בדרך יחידי במקום שאין שם בני אדם, ושם ילך ויתבודד ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי העולם הזה ויבטל הכל עד שיזכה לבחינת בטול באמת וכו' וכו'. ואזי כשזוכה לבטול באמת ואזי נכלל נפשו בשרשו דהינו בו יתברך שהוא מחיב המציאות אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו שהוא מחיב המציאות כי הכל תלוי בו כנ"ל. ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחיב המציאות כנ"ל:

אחר כך ענה ואמר לו: זה פרוש המשנה 'הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו (מכל עסקי העולם הזה) לבטלה (לזכות להבטול הנ"ל), הרי זה מתחיב בנפשו' שנתהוה ונעשה מחיב המציאות עם כל העולמות התלויים בנפשו. ומעצם מתיקות הרגשת מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הנעימים האלה נתבטל מגשמיותו מחמת זה בעצמו^[12], ויזעק בקולו ויאמר אהה! (גיוואלד) ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה! מה הם חושבים לנפשם!. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר ז"ל בבגדו וענה ואמר לו עמד! כי לא תפעל כלל (שטיא! די וועסט נישט פועלין):

אחר כך קבל רשות מאדמו"ר ז"ל, ונסע לביתו לבארדיטשוב עבור קנית הסחורה. ונפשו נקטה בחייו מרב מרירות לבבו על שמבטל עצמו קצת מעבודתו יתברך. על כן מיד בשובו משם עם הסחורה לנעמרוב, עד שלא הספיק לפרש ולהודיע לזוגתו המקח מכל מין ומין הלך במרוצה להבית המדרש לשוב לעבודתו יתברך. והיא היתה בת אב בית דין רבי דוד צבי ז"ל ומימיה לא נסתה כלל אפלו לישב בחנות כל היום, ומכל שכן לידע מרשימת הצעטליך כל פרטי מקח הסחורה – בודאי לא היה באפשרותה. וכשנכנס אצלה איזה קונה, הכרחה לרוץ אליו אל הבית מדרש לשאל מאתו על המקח. עד שראו כל בני ביתו שגם זה אינו עצה טובה, ומחלו לו גם על זה והשתדלו אחר כך שיהיה גם קנית הסחורה על ידי איש אחר. וזוגתו קבלה על עצמה כל טרדת החנות מבקר ועד ערב:

וברבות העתים והימים נתמעט אצלו הרבה מהמעות שלו, כי רוח החנות היה מעט מאד, וגם כבר היה נזון על שלחנו עוד מימי הקיץ הנ"ל, וזוגתו כבר הרגלה להתנהג כדרך העשירים, וכמו שראתה מעודה בבית אביה וחותנה, ומחמת כל זה נחסר אצלו הרבה מאד מהממון שלו. והיא התחילה מחדש להרבות דבריה כנגדו על שפנה את ערפו כל כך מעסקי העולם הזה, והוא כנגד זה התחיל מחדש לאטם אזנו מדבריה כנ"ל. פעם אחת בא לביתו קדם סעדת הערב, והעתירה עליו בדבריה עד שנחלש דעתו מאד, כי הרבתה לספר לו מעצם דחקה שכבר היא חיבת קצת ממון לאחרים בעד צרכי הבית כי רוח החנות מעט מאד וההוצאה מרבה כנ"ל, עד שנתמרמר מאד מדבריה ונכנס בכבד ראש לחדר אחר וישב שם. וענה ואמר רבונו של עולם הלא קדם שנעשין איש כשר באמת מכרח הדבר להתמהמה הרבה, לעת עתה תן לי פרנסה. וספר שאז נתקים אצלו מה שכתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה" כי עוד טרם דבר את הדברים האלה, הקדים השם יתברך רפואה למכתו והזמין לו מקום להתפרנס בלי שום עסק. כי בשעה זאת נתועד אביו עם שתפי החנות אשר לו ובחמלת ה' נכמרו רחמיהם מאד על מוהרנ"ת ז"ל. והרבו להוכיח את אביו על שפנה את ערפו מבן יקר ונחמד כזה. והוא תרץ את עצמו ואמר מה לי לעשות? הלא כבר החזקתיו על שלחני כמה שנים. וכבר עזרתי לו קצת במעותי גם אחר כך! ומה אפוא אעשה לו יותר, אחרי אשר יש לי עוד בנים קטנים המטלים עלי, ועוד כיוצא בדברים האלה. ונתנו לו השתפים עצה שיקח את כל שארית הסחורה שבחנות של מוהרנ"ת ז"ל ויאמיד אותה בשויה, וישתף אותה בתוך סחורותיהם אשר בחנות המשתפת שהיה להם באדעס, וממה שיעלה חלק הרוח ממעותיו חוץ מה שיותר קצת נגדו יהיה לו ממה להתפרנס. ומיד שלח אביו לקרא לו להודיעו מזה. וכן עשה. ונשתהה הדבר איזה שנים עד אחר הסתלקות אדמו"ר ז"ל שהתפרנס מזה בכבוד:

ואחר איזה שנים התחיל גם אביו להתדלדל מאד, וממילא הגיע מזה הזק גדול למוהרנ"ת ז"ל, ועם כל זאת לא נצרך לבריות עד שמונה שנים אחר הסתלקות אדמו"ר ז"ל עד שירד מנכסיו לגמרי, עד שמכר גם כל הכלים היקרים שנשארו אצלו מימי עשרו. ואמר שפעם הראשון שהתחיל לאכל בכף של עץ חלפו ועברו כמה שבועות שלא הרגיש שום טעם באכילתו. ובין בעניותו בין בעשירותו עסק יומם ולילה בתורה ותפלה, ועסק בשיחותיו הקדושות לעורר גם אחרים לעבודת ה' כאשר פקד עליו אדמו"ר ז"ל.

וכל הנהגותיו וכל מעשיו היו בזריזות ובמהירות גדול מאד, כמו הליכתו למקוה. בכל בקר הלך ופשט ולבש את בגדיו בתכלית המהירות, עד שכמעט לא היה באפשרות שום אדם להשתוות עמו. וכן בעת כתיבתו היה הקלמוס פורחת מתחת ידו שהיה לפלא בעיני כל רואיו. וכן שאר מעשיו כלם היו במהירות גדול ונפלא עד מאד. (וגם אדמו"ר ז"ל התפלא פעם אחת על גדל זריזותו ואמר שבודאי יזכה להיות על ידי זה רועה נאמן. ועין "פרפראות לחכמה" על התורה [חלק א' סימן ס"ג] סוד כונת המילה). וגם אחז תמיד את המורה שעות [השעון] לנגד עינו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה. כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמד ולהתפלל ולצעק להשם יתברך בכלות הנפש ממש, ושום דבר בעולם לא בלבל את דעתו לבטלו מעבודתו אפלו כרגע. ולהרבות בשבחיו יקצרו המון יריעות. וכאשר היה נודע לכל יודעיו ומכיריו אשר הכירוהו מעודו עד יום הסתלקותו, שמיום התקרבותו לאדמו"ר זצ"ל נבער לבבו בתבערת עצום ומפלג אשר אין לשער, וזכרון יום המות לא נפסק ממחשבתו אפלו כשעה קלה. וכפי עמקות רעיוניו אשר העמיק במהירות פריחת הזמן של חיי האדם בזה העולם, שכאין יחשבו נגד חיי העולם הנצחי, וגם הלא במהירת פריחת הזמן הזה מסכן האדם בכל רגע ורגע, היה נחשב בעיניו כל העוסקים בהבלי העולם כמשגע ממש. ואת כל העשר והכבוד שנתגדל בזה מנעוריו, מאס וגעל ושקץ, וקבל על עצמו כל מיני בזיונות ורדיפות אשר רדפוהו אביו ואשתו וכל משפחתו. והרבה לצעק ולבקש מהשם יתברך שיזכה להיות כרצונו בכל תעלומת לבבו עד הנקדה הפנימית שבלב, עד אשר זכה גם הוא למעלה מפלגת ועצומה עד מאד והאש הקדושה של רוממות אדמו"ר ז"ל ודבריו הנוראים בערה בלבבו כלבת אש ממש. ולא לחנם הרעיש עליו השטן ארץ ומלואה, כי גם הוא היה משיב כל ישראל בתשובה אם לא היו נתרחקים מאתו ומדבוריו הנוראים: