והצדיק רבי יצחק איזיק ז"ל שמובא מאתו בחיי מוהר"ן (בספור מעלת המתקרבים אליו באות כ"ג) גם הוא היה מאנשי המגיד ז"ל. והיה עוסק במשא ומתן בעסק חלוף מטבע. פעם אחת ראה אדמו"ר ז"ל וכו' כמובא שם בחיי מוהר"ן עין שם. ופרוש המלות "והוה מה דהוה" המובא שם שמעתי קצת מאבי הריני כפרת משכבו הינו כי בבואו לאדמו"ר ז"ל הלהיב את לבבו לעבודת השם יתברך כלבת אש ממש, וצוה עליו הנהגות מיחדות כפי שרש נשמתו, והנהגה אחת צוה עליו שהיתה כבדה וקשה מכלם הינו שנה תמימה לא ידבר עם שום אדם אפלו תבה אחת (זולת עם המגיד ז"ל). ואחר כך נסע לביתו. ומיד בבואו לביתו, הפריש את עצמו מעסקי העולם הזה לגמרי ולא דבר עם שום אדם כאשר צוה עליו כנ"ל, ומקומו עד שכבו לא משו שפתיו מתורה ותפלה. ומיד נתעורר עליו מריבות ורדיפות גדולות מאד מכל בני ביתו ובפרט מחותנו ואשתו. והרבו לדבר ולבטא כנגדו בבטויים כמדקרות חרב ממש, וכנו אותו בשם יוצא מהדעת ועוד כיוצא בכנויים כאלה. ואדמו"ר ז"ל הביט ברוח קדשו את גדל מרירות לבבו מדבריהם הרעים ונתירא מאד מחמת זה[16]. ומיד קרא בזריזות לאחד מאנשיו, וצוה לו שישכר בעבורו תכף ומיד עגלה לטירהאוויצע, ורץ לשם במהירות והגיע לשם בלילה. והעמיד את עצמו עם העגלה אצל בית חותנו של רבי יצחק אייזיק ז"ל שישב עמו ביחד, והקיש על הדלת שיפתחו לו, ונכנס לשם. וישא חותנו את עיניו וירא והנה אדמו"ר ז"ל בא לביתו, ויתפלא וישתומם מאד, כי לא ידע מה זה ועל מה זה. ור' יצחק אייזיק ז"ל היה בחדרו וקרא אז קריאת שמע שלפני השנה בכח גדול בדבקות עצום ונפלא. ואדמו"ר ז"ל שמע ולא רצה לכנס לחדרו ולהתראות בפניו כדי שלא יבלבלו ויפסיקהו באמצע קריאתו ובתוך כך התחיל אדמו"ר ז"ל להוכיח את חותנו על דרכו הרע על שהוא מיסר את חתנו ביסורים כאלה כנ"ל; וגם שאל אותו אדמו"ר ז"ל הלא בבקר כשאתה מניח תפלין ובידך אתה מכריך את עצמך ברצועות של עור בהמה ובפיך אתה מחשה ודומם ואינך רוצה לדבר אז שום דבור, אם יעמד אז לנגדך איזה ערל שלא ראה ושמע כזאת מעולם האם לא היה אומר עליך שאתה יוצא מדעת. (הינו כי מכון ממש כן המה גם אמרי פיהו האלה אשר יאמר על חתנו שהוא יוצא מהדעת על שעושה רצון הבורא יתברך כפי תעלומות דרכיו אשר יודיענו על ידי עבדיו הנאמנים) ועוד כיוצא בדברים כאלה דבר והוכיחו עד שנתחרט מאד חותנו על זה, וקבל על עצמו לבל יוסיף עוד ליסרו מהיום ההוא והלאה. ואחר שגמר רבי יצחק אייזיק ז"ל קריאתו את שמע הנ"ל נתראה בפניו ונתמלא מאד לבבו בגילה ושמחה עד שהחיה אותו ממש; ובבקר השכים אדמו"ר ז"ל ושב לביתו:
[16] וכפי המובן שנתירא שלא יהיה נחלה חס ושלום או שיפל מעבודתו על ידי זה.