ב

והנה דרכו של ר' צבי הנ"ל היה לישב תמיד רעיונותיו על כל תנועה ותנועה שהצרך לעשות ועל כן גם עכשו מיד כשהכין פעמי רגליו ללכת אל הדלת כנ"ל, נתביש מאד בעיני עצמו, כי נתישב בדעתו איזה פנים יהיה לי בפני אדמו"ר להזכיר אותו על פרנסה. אחרי שזה סמוך בזה השעה דבר עמנו שיחה נפלאה מגדל השטות והשגעון של כל הבלי ועסקי עולם הזה. ודמה בדעתו שבודאי יוכיח אותו אדמו"ר על זה, ויאמר לו היתכן לאטם אזנו כל כך ולבו מיראת ה', עד שגם אחר שיחה כזו אין לך מה ללחש ולהזכיר אותי רק על עסקי פרנסה. ומחמת המחשבה הזאת נשאר עומד על מקומו ולא הלך עוד אל הדלת לסגרה כנ"ל. והתחיל לחשב שנית ברעיונותיו אולי באמת אדמו"ר יודע גם את מחשבתי כאשר הוכיח לי האיש הנ"ל, אם כן הוא יודע ברור שאחר כל שיחתו נאטם לבבי עדין עד שאין לי מה להזכירו רק בענין פרנסה, ומה שהפסקתי מזה הוא מחמת שאני מתביש מאתו לבל יוכיח אותי, ואני עושה עצמי כירא וחרד וגונב דעתו חס ושלום, אם כן הדבר מגנה ביותר. ומיד בחשבו את כל הדברים האלה, ענה אדמו"ר זצ"ל ואמר לו בזו הלשון: דיך האב איך שוין פארזארגט. דיין ברודער משה וועט זיין א ציכטיגער ארימאן, דיין חיים אויף איהם איז ארחמנות ער וועט ניט האבען קיין מעהל אויף שבת [לך כבר דאגתי, אחיך משה יהיה עני מרוד, חיים שלך – עליו רחמנות גדולה לא יהיה לו קמח על שבת]. וכן נתקים בשלשתם כל ימי חייהם מכון ממש כדברי רבנו ז"ל (ושמעתי זאת מפי בנו רבי יעקב ששמע זאת כמה פעמים מפי אביו בעצמו):