מ

מעשה באיש אחד ושמו ר' ישראל מנעמירוב אשר הפציר את אדמו"ר זצ"ל שיסכים לו לנסע למקום המלחמה בשביל פרנסה, ואדמו"ר זצ"ל מדרכיו הנעלמים לבלי לדחק את עצמו על שום דבר (כמובא מזה הרבה בספוריו הקדושים). ומחמת שאף על פי כן לא רצה בשום אפן להסכים לו, ענה ואמר לו בזה הלשון: זאלסט זיך פיר נעמין יוא מיט ניין גלייך [תקח לעצמך את הכן ואת הלא בשוה] (הינו שיהיה באמת שוה אצלו בלבו אם לנסע או לאו) אחר כך תאמר ה' קאפיטיל תהלים, און אחר כך ווי ס'וועט דיר אריין קומען אין דער מחשבה אזוי זאלסטו טוהן [ואחר כך איך שיכנס במחשבתך כך תעשה]. וכן עשה האיש הנ"ל, ואחר כך בא לאדמו"ר זצ"ל ואמר לו שנפל בדעתו הן. ואדמו"ר זצ"ל לא הוטב זאת בעיניו כלל, כי ידע ברור כיום שהאמת לא היה בלבבו שווי ההן ולאו כאשר פקד עליו, כי באמת מחמת תבערת תאות ממון חשק ורצה בכל נפשו לנסע הנסיעה הנ"ל. ואמר לו אדמו"ר זצ"ל בזה הלשון: נא מיט א פלאטציקיל קאן מען אמאל אהעכט חאפין [נו עם דג קטן לפעמים אפשר לתפוס הכט (דג גדול)]. ובעת שאמר לו אדמו"ר זצ"ל זאת, לא הבין כלל האיש הנ"ל את דבריו אלו. ואחר כך נסע האיש הנ"ל לדרכו למקום הנ"ל, וסבב שם השם יתברך ששכר אותו עשיר אחד לעסקיו והיה אצלו איזה זמן ונשא חן בעיניו, והיה ביניהם אהבה גדולה מאד. והעשיר הזה היה איש בליעל ורע מעללים, וגם כבר בא בשנים ומימיו עוד לא נשא אשה כלל, אבל מרב אהבתו להאיש הנ"ל התחיל לדבר על לבו מיום אל יום בדברים רכים וטובים, עד שהתחיל לפעל אצלו מעט מעט, והתחיל לעזב את דרכו הרע ונשא אשה כשרה וצנועה, והתחיל לילך בכל יום ערב ובקר להתפלל, עד שבמשך הזמן נתהפך לאיש אחר ממש, ונעשה באמת איש כשר ככל בני ישראל הכשרים. וכאשר ר' ישראל הנ"ל מנעמירוב הביט וראה שפעלו כל כך דבריו בהעשיר הזה מיד נזכר במאמר אדמו"ר זצ"ל שאמר לו על ענין נסיעתו שבדג קטן יכולים לחטף דג גדול, כי באמת כן היה גם שם המשפחה של העשיר הזה "העכט", שמעתי כל זה מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפי מוהרנ"ת ז"ל וגם מרבי נפתלי ז"ל: