יא.

דֶּרֶךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַבִּיט עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאַף שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם גַּם כֵּן מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב - אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל זֶה. מִכָּל שֶׁכֵּן הָאָדָם, שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַבִּיט עַל חֲבֵרוֹ לְרָעָה, לִמְצֹא בּוֹ דַּיְקָא מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא פְּגָמִים בַּעֲבוֹדַת חֲבֵרוֹ, רַק אַדְּרַבָּא, מְחֻיָּב לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בּוֹ זְכוּת וָטוֹב תָּמִיד; וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם עִם הַכֹּל: (ח”ב תורה י”ז)