טז.

צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר חַס וְשָׁלוֹם, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע; וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה עַל יְדֵי זֶה: (תורה רפ”ב)