יז.

וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר שָׁבַר הַמְדַמֶּה, וּבָזֶה הֵקִים אֶת תְּכוּנַת שִׂכְלוֹ, עִם כָּל זֶה הַשֵּׂכֶל עֲדַיִן בְּכֹחַ. וְצָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ, הַיְנוּ לַחֲקֹר וְלַחֲשֹׁב בּוֹ בַּעֲבוֹדַת ה’; וְאָז, כְּשֶׁחוֹקֵר בְּשִׂכְלוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ - אֲזַי הוּא מוֹצִיא הַשֵּׂכֶל מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁמַּשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּיַד אֱנוֹשִׁי לְהַשִּׂיג, זֶהוּ הַשְׁאָרוֹתָיו לְאַחַר מִיתָה; וְעִקַּר קִיּוּמוֹ שֶׁל אָדָם לְאַחַר מִיתָתוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא זֶה הַשֵּׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁקָּנָה וְהִשִּׂיג בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה: (תורה כ”ה אות א’)