ד.

אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמֶת. [הַיְנוּ, כִּי עִקַּר הָאֱמוּנָה אֵינָהּ אֶלָּא בְּמַה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מֵבִין, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהַשֵּׂכֶל מֵבִין - אֵין שַׁיָּךְ אֱמוּנָה; וְאִם כֵּן, כְּשֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מֵבִין - מֵהֵיכָן יָבוֹא לְהַאֲמִין בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהַאֲמִין. עַל כֵּן עִקַּר הָאֱמוּנָה תְּלוּיָה בֶּאֱמֶת, שֶׁאִם יִרְצֶה הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ - יָבִין מֵאֵלָיו שֶׁצְּרִיכִין לְהַאֲמִין הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשִׂכְלֵנוּ הַמְּגֻשָּׁם; כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת עַל הָאֱמֶת בְּעֵין הָאֱמֶת יָבִין מֵרָחוֹק שֶׁהָאֱמֶת הוּא כָּךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשֵׂכֶל וּצְרִיכִין רַק לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וְהָבֵן הֵיטֵב]: (תורה ז’ אות ב’)