א.

עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הָעֲווֹנוֹת הוּא עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְאַחֲרִית טוֹב לָנֶצַח, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְתַלְמִידֵיהֶם, וִיסַפֵּר לִפְנֵי הַצַּדִּיק כָּל לִבּוֹ, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים, וְעַל יְדֵי זֶה מוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. כִּי עֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם חֲקוּקִין עַל עַצְמוֹתָיו, כִּי כָּל עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ צֵרוּף אוֹתִיּוֹת, וּכְשֶׁעוֹבֵר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו - כְּפִי אוֹתִיּוֹת הַלָּאו שֶׁעָבַר, וְעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר - בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה מֵבִיא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְתוֹךְ גָּלוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְזֶה הַצֵּרוּף הָרָע שֶׁנֶּחְקָק עַל עַצְמוֹתָיו נוֹקֵם בּוֹ. וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, יוֹצְאִים מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם וְנִתְתַּקֵּן הַכֹּל: (תורה ד, ה)