ד.

כְּבָר מְבֹאָר שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, בְּלִי חָכְמוֹת. גַּם אֵין צְרִיכִין לַחֲקֹר הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְלִרְדֹּף אַחַר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, כִּי כָּל זֶה הֵם בִּלְבּוּלִים וְדִמְיוֹנוֹת מֵהַבַּעַל דָּבָר לְבַטְּלוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: “לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת”; וְכָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁחוֹשְׁבִין יוֹתֵר מִדַּי בַּעֲבוֹדָתוֹ (שֶׁקּוֹרִין ‘אִיבֶּער טְרַאכְטִין’) - הֵם מַפִּילִין אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל, רַק לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר בִּפְשִׁיטוּת: (ח”ב תורה מ”ד)