ז.

צָרִיךְ לִזָּהֵר לְקַיֵּם הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת וְהַמִּנְהָגִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן לוֹמַר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְטוֹב מְאֹד מִי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַרְבֵּה, כְּגוֹן הַתְּחִנּוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הַסִּדּוּרִים הַגְּדוֹלִים וְכַיּוֹצֵא, וְלֹא כְּמוֹ הַחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם הַמִּתְלוֹצְצִים מִזֶּה. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַיַּהֲדוּת הִיא פְּשִׁיטוּת וּתְמִימוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל: (ח”ב תורה ק”ד, שיחות הר”ן סימן קנ”ה)

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק: תַּם וְנִשְׁלַם, שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם. סְלִיק סֵפֶר לִקּוּטֵי עֵצוֹת:

תם ונשלם