ח.

עוֹד עֵצָה לָזֶה: שֶׁיְּשַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וְיָגִיל וְיָשִׂישׂ בִּנְקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה, בְּמַה שֶּׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל וּלְהִתְקָרֵב לְאַנְשֵׁי אֱמֶת הַמּוֹלִיכִין וּמַדְרִיכִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה - יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה טוֹבָה לָנֶצַח; וְעַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת הוּא מְשַׁבֵּר הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם הַמְּנִיעוֹת וְכוּ’ שֶׁבְּכָל דַּרְגָּא: (תורה כ”ה ה’)