בְּרִית - פְּגָמוֹ וְתִקּוּנוֹ

החולאת של שבירת עצמות שקורין "ברעכיניש", רחמנא לצלן, בא מחמת תאות נאוף (לקוטי־מוהר"ן נ).

מעוט שנה או רבוי שנה ממעטין תאות המשגל, אך שמזיקים להמח (שם רנג).

על־ידי תקון הברית, שהוא בחינת מיין מתיקין שזוכין על־ידי המגני־ארץ, שעל־ידי־זה נתתקנין המחין – על־ידי־זה זוכין שגם השנה שהיא בחינת הסתלקות המחין מתוקה וטובה מאד, בבחינת "מתוקה שנת העבד וכו'", כי באמת צריכין דיקא לסלק את המח ולעבד את השם יתברך בפשיטות ובתמימות (לקוטי־ מוהר"ן־תנינא ה).

עקר קדשת מחנה ישראל הוא על־ידי שמירה מתאוות נאוף וממקרה־לילה, חס ושלום (שם ח).

מי שהוא רק חכם אמת אפלו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו תאות משגל נחשבת לתאוה כלל. וכן מי שהוא חכם בחכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס, בפרט שהתאוה הזאת מפסדת ומזקת לחיות האדם מאד ומתשת כחו של אדם, בודאי ראוי למעט בזה בתכלית המעוט, רק לצרך קיום המין לבד (שבחי הר"ן סי' טז).

עקר התגברות היצר הרע הוא בתאוה זאת, ועל־כן צריך האדם להשתדל בתחלה שכל מגמתו ויגיעתו יהיה רק לשבר בראשונה התאוה הכללית הזאת. והצדיק־האמת, לא די שזכה לשבר תאותו עד שאין לו שום תאוה לזה כלל, כי־אם אדרבה גם הזווג המכרח לצדיק־האמת קשה עליו מאד, ויש לו יסורין מזה כמו יסורי תינוק בשעת מילה ויותר מזה עוד. וכל אדם יכול לזכות לבוא למדרגה זו, כי הוא דבר פשוט, ומדרגת קדשת הצדיק בענין זה גבהה עוד יותר ויותר (שם יז).

מי שזכה לזכך עצמו מתאוה זו, עד שאצלו איש ואשה שוין ואין לו שום צד פחד וחשש כל־שהוא מהרהורי אשה – זה אינו מתירא ואין לו שום פחד גם ממלאך. עין פנים (שם יח).

אף־על־פי שתאות ממון היא תאוה גרועה מאד והיא עבודה זרה ממש, אף על פי כן עקר הנסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאות משגל (שיחות־ הר"ן קטו).

לענין הפגם של מקרה־לילה, חס ושלום, התקון הראשון לזה הוא מקוה. וצריכין לזהר מאד לטבל באותו היום דיקא; אפלו אם לא יוכל לטבל בבקר, על־כל־פנים יטבל באותו היום אפלו לפנות ערב. וטוב מאד לטבל תכף מיד אחר שקרה לו המקרה, חס ושלום. ולענין התקון הנפלא של אמירת העשרה קפיטל תהלים המבאר ב"לקוטי־מוהר"ן" – בודאי מי שיוכל לטבל במקוה ואחר־כך יאמרם, מה טוב; אך אפלו אם הוא אנוס שאי אפשר לו לטבל, אף־על־פי־כן אם יאמרם הם תקון גדול ונורא מאד. ואם יאמרם בכונה כראוי – בודאי מה טוב, אך גם האמירה בעצמה מסגל מאד (בהקדמה לתיקון הכללי ובשיחות־הר"ן קמא).

עקר התגברות תאות משגל הוא רק מחמת עצבות ומרה שחרה. וצריכין להתגבר בכל עז להיות אך שמח תמיד. ואפלו כשנופלין, חס ושלום, לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צריכין באמת לצעק על זה להשם יתברך, וצועקין וצועקין וצועקין וכו'. ובענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין להאדם בענין זה – באמת די לצרה בשעתה, ועל־כל־פנים לא יחשב ולא יבלבל את עצמו כלל בענין זה, לא קדם ולא אחר־כך (שיחות־הר"ן קכט).