שַׁבָּת

שבת הוא בחינת אמונה וקדשת הברית, שעל־ידי־זה זוכין לאהבה והשתוקקות וכסופין טובים, שעל־ידי־זה נעשין נפשות קדושות. ועל־כן בתחלת כניסת שבת בא השתוקקות דקדשה להאדם, וזוכר את עצמו מאבדת הנפש בחל, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: כיון ששבת – וי אבדה נפש, הינו שזוכר את עצמו מאבדת הנפש בחל, ואומר: וי אבדה נפש, ומתחיל להתגעגע אחריה, ועל־ידי־זה בעצמו נתהוה הנפש יתרה של שבת, כי עקר התהוות נפשות דקדשה הוא על־ידי כסופין טובים, כנזכר לעיל (לקו"מ סי' לא).

שבת הוא בחינת בושה ויראה, שהוא בחינת אור התפלין (שם סי' לה).

שבת הוא בחינת תשובה. והתשובה הוא מאהבה, בחינת "אהבה בתענוגים", כי אהבה בא מענג שבת, ותשובה מאהבה זה בחינת לחם משנה של שבת (עין פנים). ועל־ידי־זה כל הכשרים שבדור נתרפאים, גם נתיפים ונתכבדים בעיני כל. ועקר הארת שבת, הארת התשובה, שהוא בחינת חיות דקדשה, בחינת "טועמיה חיים זכו", בחינת "שובו וחיו", מקבלין מחכמי הדור, מצדיקי הדור, שהם בחינת משה. ולפעמים כשהדור אינם שומרים את פיהם, אזי אינם יכולים לקבל בחינת שבת הנ"ל, כי שבת תלוי בשמירת הדבור, בחינת "ודבר דבר" הנאמר בשבת; וכשהדור אינם שומרים את פיהם, אז אף־על־פי שחכמי הדור משפיעים הארת שבת, הארת התשובה כנ"ל, אף־על־פישכן נתקלקל אצלם ההארה, כי מחמת פגם הדבור, מחמת זה אינם יכולין לקבל מחכמי הדור החיות דקדשה של בחינת שבת, ועל־ידי־זה נתקלקל גם ההוד וההדר והגדלה הבאה לכשרי הדור, ונלכדים בעון הגאוה, שזה בחינת גלות השכינה, חס ושלום (שם סי' נח).

שבת הוא בחינת תשובה שלמה, שיש לו מנוחה מכל, ונדחה הרע לגמרי ונעשה כלו טוב (שם סי' עט).

עקר שליטת החיצונים בימי החל הוא בבחינת רגלין, הינו שאין מניחין להאדם לילך בדרכי השם יתברך; ובשבת־ קדש חוזרין ומקבלין כח ההליכה, בבחינת "אם תשיב משבת רגלך". אך כמו התינוק, כשמתחיל לילך עדין צריך סעד לתמכו, כך כשהאדם מתחיל בשבת לילך בדרכי השם יתברך, צריך עוד סעד לתמכו, והסעד הזה הוא על־ידי בחינת אמת, שכלול בקדשת שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אפלו עם הארץ ירא לשקר בשבת. אך עדין צריכין לתן כח לכלי ההליכה כדי שיוכל לילך היטב, וזה זוכין על־ידי צדקה של שבת, הינו שנותן לאדם על צרכי שבת, או שמאכסן עני על שלחנו (שם סימן פו).

במוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו, ועל־ידי־זה נדחה השקר, שהוא מבחינת הנחש שהביא מיתה לעולם. ועל־ כן קשה אז לישן, כי שנה הוא גם־כן בבחינה זו (עין פנים). וגם כי ההבדלה של מוצאי־שבת הוא בבחינת דעת, ועל־כן קשה לישן, כי השנה הוא הסתלקות הדעת (שם קיז).

אכילת שבת יקרה וקדושה מאד, כי היא כלה אלקות, כלה קדש. על־כן צריכין לזהר בה שלא יהיה בה שום חלק ואחיזה מימי החל, הינו שלא יאכל כפשוטו בשביל שהוא רעב מאתמול, או בשביל שלא יהיה רעב למחר, כי על־ידי־זה יש אחיזה וחלק לימי החל באכילתו. ועל־כן צריך לכון באכילתו בשבת רק בשביל קדשת שבת עצמה. וזה בחינת תלתא "היום" דכתיב אצל אכילת שבת (שמות טז, כה), לרמז שיהיה אכילתו רק בשביל קדשת וכבוד היום עצמו (שם קכה).

תכף בשעת כניסת שבת, אזי מחמת גדל התענוג של הנפש יתרה שבא בשבת, על־כן מתחילין תכף להתגעגע ולהצטער על אבדת הנפש במוצאי־שבת. וזה בחינת: כיון ששבת – וי אבדה נפש. וזה כעין שמובא בזהר הקדוש, שבעת שהתענגו החבריא מאד מקדשת התגלות של רשב"י, התחילו להתגעגע מאד ואמרו: וי לדרא כד תסתלק! וזה כעין הנזכר לעיל ממש (שם סימן קכו).

חלול שבת היא בחינת מיתת אשתו ראשונה, רחמנא לצלן; ואכילת שבת הוא תקון לזה (שם רעז).

הכל כאשר לכל לא נברא אלא בשביל ישראל; וישראל בעצמן, עקר בריאתם בשביל בחינת שבת, שהוא התכלית, כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ, שהוא בחינת עולם הנשמות, שהוא עולם שכלו שבת, ושם ישיגו את השם יתברך כראוי, בלי שום מסך המבדיל ובלי שום מונע, כי אז יהיה נעשה אחדות גמור, וכל אחד יהיה מראה באצבעו: זה ה' קוינו לו! כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וזה התכלית אי אפשר להשיג בשלמות, רק דיקא על־ידי שעוברת הנשמה בעולם הזה השפל שנברא בששת ימי המעשה; וזה באמת מנפלאות הבורא יתברך (עיין פנים, לקו"ת סימן לט).

שבת הוא בחינת יראה ובושה, בחינת תשובה, שעל־ידי־זה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, הינו שיהיה נחיה השפלות של משה רבנו עליו השלום, המלבש בכל איבר ואיבר מכל אחד מישראל, שעל־ידי־זה בעצמו זוכין לקבל תענוג עולם הבא, שהוא למעלה מבחינת גבול, שזה גםש כן בחינת ענג שבת, שהוא מעין עולם הבא. וזה בחינת "טועמיה חיים זכו", כי מי שטועם טעם ענג שבת זוכה לבחינת חיים נצחיים (עיין פנים, שם סימן עב).

על־ידי שמירת שבת נצולין מגדלות, ועל־ידי־זה נתבטלין כל הכפירות וזוכין לאמונה, ונתמלא פגימת הלבנה, ונתיחד השם הוי"ה בהשם אלקים כמו שיהיה לעתיד, וזוכין לקבל שפע וברכה וכל טוב (שיחות הר"ן סימן נט).

ב"הודו" שאומרים בערב שבת במנחה יכולין לשבר לבו מאד ולפרש כל שיחתו שם (שם רסח).

כשאומרין "וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין", ראוי להתעורר מאד בשמחה גדולה והתלהבות גדול.

כח וזכות קדשת שבת הוא גדול מאד ועולה על הכל, כמובן בדברי רבותינו ז"ל במקומות הרבה, וכמו שאמרו גם לענין אדם הראשון, שכשחטא ונתגרש מגן־עדן, אז שבת אגין עלוהי. והבן־מלך שנחלף על־ידי ההיכלי התמורות ונתגרש ממקומו, ועבר עליו מה שעבר, לא זכה לבוא לגדלתו ולתכלית תקונו בשלמות, ושתחזר ושתשוב המלוכה אליו, עד שנתנסה תחלה אם יוכל לכנס לתוך הגן המבאר בפנים, וזכה לכנס בתוכו ולצאת ממנו בשלום על־ידי שעמד עצמו אצל המלך שהיה שלום בימיו, שהוא בחינת שבת; ואחר־כך כשצוה להעמיד אותו בפנים בתוך הגן, אז זכו כלם לכנס לתוכו וליצא ממנו בשלום (סיפורי־מעשיות, מהבנים שנחלפו).