ג

עִקַּר עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל הוּא לְאַקְמָא שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא, וּלְהוֹצִיא הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל מִגָּלוּתָהּ כַּיָּדוּעַ. אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא אוֹתָהּ, כִּי אִם עַל־יְדֵי שֶׁיִּבְחַר לוֹ הָאָדָם מָקוֹם מְיֻחָד שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם בְּכָל יוֹם, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי יִהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתָהּ, וּבְוַדַּאי מַה טּוֹב הָיָה שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בְּתַעֲנִיּוֹת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁתַּעֲנִית הוּא דָּבָר קָשֶׁה, בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ הַחֲלוּשֵׁי כֹּחַ, עַל־כֵּן הָעִקָּר לִבְחֹר לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וּמִתְגַּעְגֵּעַ וּמִשְׁתּוֹקֵק וְנִכְסָף וּמְצַפֶּה בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת לְהוֹצִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ קְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָהּ, וִימַעֵט בְּתַאֲווֹת אֲכִילָה כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר בִּפְרַט בִּשְׁתִיּוֹת הַיַּיִן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי שֵׁינָה, הַיְנוּ כִּי עַל־יְדֵי תַּאֲוַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַל־ יְדֵי זֶה אוֹבֵד אֶת פָּנָיו שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל וְהַחִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה וְנוֹפֵל לְמֹחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁינָה (מעשה ראשונה שבסיפורי מעשיות. ועיין בהקדמה שניה של הסיפורי מעשיות, ובלקוטי מוהר"ן חלק א' במאמר חדי רבי שמעון).