שִׂמְחָה

עקר השמחה הוא בלב, ואי־אפשר ללב לשמח עד שיסיר עקמימות שבלבו שיהא לו ישרות לב ואז יזכה לשמחה, ועקמימות שבלב מפשיטין על־ידי רעמים, שהם בחינת תפלה בכח וביראה ואהבה ובכונה גדולה.

לזכות בשלמות לבחינת רעמים הנ"ל, היא על־ידי שמפנין המח מכל מיני חכמות חיצוניות ומחשבות זרות והרהורים רעים.

כל מה שחסר להאדם הן ברוחניות הן בגשמי החסרון הוא בהשכינה כביכול, אך כשידע האדם את זאת שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות ולא יוכל לעבד את ה' בשמחה, לכן הוא צריך להשיב בעצמו מה אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי כביכול החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה, ומתוך כך בא על־ידי זה לשמחה גדולה ונתחדשין המחין שלו.

כל החסרונות שבאים להאדם הם באים מהניצוצות שנפלו ונחסרו כביכול על ידי בחינת שבירת כלים, והתקון הוא על ידי שמשמח האדם את עצמו באלקיו בבחינת אנכי אשמח בה', על ידי זה נשלמין כל החסרונות מהשבירה ונתעלין כל הניצוצות הקדושים.

שרש נקדות כל המצות היא השמחה, והשמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכל מצוה שמחה1 מתרי"ג מצות יש לה אבר מהשמחה כל מצוה לפי בחינתה, וצריך האדם לראות כשהוא שמח בשמחה של מצוה שיעבר בכל הקומה של השמחה מראש ועד עקב. ואזי אם פגם באיזה מצוה הן מצות עשה או לא תעשה, אזי כששמח ועובר והולך בקומת השמחה, אזי כשהוא פוגע בזה האבר שהוא כנגד אותה המצוה שפגם בה, אזי אי־אפשר לו לשמח שם, ואדרבא יש לו דאגה בחינת אדאג מחטאתי, ועל כן על־ידי זה מרגיש ונזכר החטא שעשה מקדם. ועל־כן אף על פי שרבוי אור השמחה של רבוי מצות שלו מתלהב ומבטל הדאגה ומניעת השמחה שמחמת החטא, אף על פי כן על־ידי זה יוכל אחר כך להתודות ודוי דברים על החטא, שעל־ ידי זה נתתקן בשלמות פגם החטא, ונתיחד הקול עם הדבור ונעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, וכל זה זוכין על־ידי שמחה של מצוה.

לפעמים נזכר האדם בעצמו מעצם האזהרות שהזהירו זכרונם לברכה להיות בשמחה תמיד בפרט בשבתות וימים טובים, ועל־ידי זה דיקא נתוסף לו דאגה ועצבות מדבר זה בעצמו, הינו ממה שאינו זוכה לקים זאת ולהיות בשמחה באמת. על כן צריכין ליזהר בזה שלא יהיה לו מרה שחורה על כל פנים, מזה בעצמו ממה שאינו זוכה לשמחה, כי באמת הרצון לבד מה שהוא רוצה ומשתוקק להיות בשמחה ובפרט בשבת ויום טוב זה גם כן טוב מאד, ויוכל על־ידי זה בעצמו לזכות לשמחה באמת.

צריך האדם להתגבר ולהתחזק להיות בשמחה תמיד בין בעליה בין בירידה חס־ושלום, ומי שאינו יכול לחזק עצמו בשמחה גם בעת הירידה, אזי נכון והגון מאד מה שירד ממעלתו, מאחר שאינו יכול לחזק עצמו בשמחה בשעת הירידה (סיפומע"ש סימן יג מעשה מהז' בעטלירס).

בזמן השמחה כגון שמחת חתנה וכיוצא, צריך האדם לזכר ולחזר את החסדים שעשה השם יתברך עמו מיום הולדו עד שהגיע לזמן הזה של זמן שמחתו, ולהודות להשם יתברך על זה.