דַּעַת

מי שזוכה לדעת אמתי לדעת אותו יתברך, אין חלוק אצלו כלל בין חיים למיתה, כי הוא דבוק ונכלל בו יתברך בחייו ובמותו, רק שעכשו בחייו דירתו כאן בין החיים בעולם הזה, ואחר־כך דירתו שם בין השוכני־עפר, כי מאחר שנכלל בהשם יתברך באמת, על־כן הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך כביכול (לקוטי־מוהר"ן כא).

אהבה תלויה בדעת ושכל. וכשהמח נתעכר ונתבלבל, מזה בא התגברות השנאה. וכפי הבלבול והעכירות של המח שבא על־ידי תאות ממון, כן התגברות השונאים. ולפעמים השנאה הוא באיזה בחינת דעת ומח, הינו שיש להם על־כל־ פנים איזה טעם ושכל של בחינת עכירת המח על שנאתם. ולפעמים מתרבה העכירות כל־כך במח על־ידי תאות ממון, עד שנעשה על־ידי־זה שונאי־חנם, שאין להם שום טעם ודעת אפלו של בחינת עכירת המח על שנאתם, רק הם שונאי־ חנם (שם סט).

החכם האמת, המותרי־מחין שלו, שהם בחינת שערות, הם בחינת שערים שפותח בהם שערי החכמה והמדע לעבודת השם יתברך. כי מחמת שממחו בעצמו אי אפשר להעולם לקבל מאורו, על־כן הוא צריך להתלבש ולהתכסות ולהשפיל עצמו לדברים קטנים ונמוכים כדי שיוכלו העולם לקבל ממנו כדי שיפתח להם שער החכמה והמדע לקרבם להשם יתברך, וזהו אצל הצדיק בחינת מותרי־מחין, בחינת שערות (שם).

מי שיש לו שום דעת ויודע מעט מגדלת הבורא יתברך, שזהו רק לכל חד כפם מה דמשער בלבה, ומי שזוכה לשער בלב קצת מגדלת הבורא יתברך, בודאי אצל זה אינו נחשב שום דבר לנסיון; ואפלו מה שנחשב בעיני המון לנסיון גדול, כגון הנסיון של תאות משגל, הוא אצלו שטות ושגעון ואין צריך שום התגברות על זה. ומה שנאמר בתורה שבח יוסף הצדיק וכן שאר הצדיקים שעמדו בנסיון – יש בזה סוד. ויש יצר הרע שאינו מגשם כל־כך, אך הוא בחינת קלפה דקה; וגם זה אינו היצר הרע של הקדושים בעלי חכמה ודעת, כי אצלם הוא רק היצר הרע שלמעלה, שהוא מלאך הקדוש, שהוא בחינת גבורות ודינים; וזה הבר־דעת יש לו זה היצר הרע, וצריך להתגבר עליו ולהמתיק הדינים שיהיה רק כלו טוב, כי מי שנכלל במקום שהוא צריך להכלל, הינו באין־סוף, שם כלו טוב ואין שם דין, חס ושלום. על־כן צריכין להמתיק כל הדינים והגבורות שהם בחינת יצר הרע שלמעלה, ולהיות רק כלו טוב בלי שום דינים כלל (שם עב).

יש רוח שטות של עברה, שהוא חכם גדול יותר מכל העולם, ואף־על־פי־כן הוא רוח שטות; אך הרוח שטות של רב העולם הוא שטות ושגעון וסכלות ממש, אויל פתי משגע, והוא רק מעכירת ובלבול הדמים, ומי שיש לו דעת צח כל־שהוא, אין צריך שום התגברות לנצח אותו (שם).

בכל יום ויום צריך האדם לקבל התחדשות המחין, והמחין הם בחינת ראיה בעיני השכל. וכמו שבכח הראות ממש, יש מי שכח הראות שלו יפה ויכול לראות למרחוק, ויש שאין כח הראות שלו חזק, ועל־כן הוא צריך להתקרב להדבר שהוא רוצה לראות ולהסתכל בו יפה. כן בעבודת השם יתברך, יש מי שמחו צח ויכול להתפלל או ללמד בלי עיון; ויש מי שצריך להעלות במחשבתו מקדם שידבר, ואם ידבר מקדם שיעלה במחשבתו – יהיה הדבור בלי מחשבה. וזה בחינת מחין דקטנות, בחינת דינים, והוא תמיד בשוה ואינו יכול לבוא להתחדשות המחין. ועל־ ידי תשובה מאהבה זוכה לשכל צח, שזה בחינת מחין דגדלות, שהם בחינת רחמים וחסדים, ואז יכול להתפלל וללמד בלי עיון, ובכל יום ויום זוכה להתחדשות המחין.

כל־מי שאין בו דעת, אין בו מדת רחמנות, ועל־כן אסור לרחם עליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל־ידי תשובה שלמה נשלם הדעת ומתעורר רחמנות (שם קיט).

כשהאדם הוא בקטנות המחין, ואז הוא בבחינת עני מן הדעת, ואז כשהוא מרחם על עצמו, כי אין רחמנות גדול מזה, ומחזק את עצמו עד שבא לגדלות המחין, אז נמתקין ממנו כל הדינים ונמשכין עליו רחמים וחסדים גדולים. ואם לא יכול בעצמו לבוא לגדלות המחין – עצה לזה, שישכיל אחרים, ועל־ידי־זה נתעוררין המחין גם אצלו (שם).

צריכין שהמח והדעת הקדוש יאכל את הגוף, דהינו שהגוף יתהפך למהות הנשמה הקדושה שהוא המח והדעת, שזהו בחינת אכילה, שהמזון נתהפך להנזון (שם קכט).

כשנתעורר בעולם שכל חדש בעבודתש השם מה שלא היה נודע עד עתה, על־ידי־זה רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אך אלה לחיי עולם – כי הצדיקים מקבלים זה השכל ועובדים בזה השם יתברך; ויש אנשים כאלו שהם בבחינת: "ופשעים יכשלו בם", והם אינם משתמשים עם זה השכל החדש לעבודת־השם, רק שעל־ידי־ זה הם מבזין ומחרפין את העולם על שהם יודעין מזה השכל החדש והעולם אינם יודעים מזה, שזה בחינת: "ואלה לחרפות ולדראון עולם" (שם קעח).

השכל שיש לכל אחד בכח חכמתו, מלבד מה שהשם יתברך מוסיף חכמה לחכימין, בכח זה השכל לבד יכול גם־כן לעמד נגד כל התאוות. אפלו מי שכבר נמשך אחר תאוות עולם הזה ועבר מה שעבר ונפגם שכלו ונתבלבל ונתמעט, אף־על־פי־כן במעט דמעט שכל הנשאר יכול גם־כן לעמד נגד כל התאוות, ואפלו נקדה אחת מן השכל יכולה לעמד נגד כל העולם עם התאוות.

צריכין להתיגע מאד בעבודת־השם, וגם רחמנות גדול מאתו יתברך, קדם שזוכין שיעמדו וישקטו שמרי המח למטה ויזדכך מחו בשלמות עד שלא ירצה שום דבר בעולם ויהיה הכל שוה אצלו. כי מי שמקשר בעולם הזה, יש חלוק גדול אצלו בין עולם הזה, שהוא רחבת ידים, ובין הקבר, שהוא מקום צר, וכיוצא בזה; אבל מי שנזדכך מחו, אין לו שום תאוה ורצון כלל לשום דבר רק להשם יתברך ולהתורה הקדושה. נמצא, שהכל שוה אצלו – בין בעולם הזה, בין בקבר, בין בעולם הבא – בכלם הוא דבוק רק בהשם יתברך ובהתורה, בבחינת: "בהתהלכך תנחה אתך" בעולם הזה, "בשכבך תשמר עליך" בקבר, "והקיצות היא תשיחך" בעולם הבא, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, הינו שהכל שוה אצלו כנ"ל.

אם היה זוכה האדם לישב דעתו היטב באמת, אז היה מסתכל ורואה האמת, שכל היראות והפחדים שהוא ירא מבני־ אדם העומדים למנעו מעבודת־השם הוא הכל שטות והבל, ובחנם הוא ירא ומתפחד מהם, כי מה יעשה לו אדם; וכן לענין התאוות גםש כן, כי כלם הם שטות והבל ממש, ובחנם הוא מתאוה להם, כי באמת אינם כלום, ומי מכריח אותו לזה וכו'. כי האדם הוא בעל בחירה ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו כל הפחדים וכל התאוות שלו כנ"ל.

כשזוכין לדעת שלם באמת, אזי יכולין לעשות ולעבד את השם יתברך ברבע־ שעה מה שאדם אחר צריך לעבד ולהתיגע על זה שבעים שנה.

יש דברים נפלאים וחכמות עליונות ונוראות אפלו בזה העולם, שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה.

יש שני שכליות, והם בחינת אחור וקדם. הינו, כי יש שכל שמגיע לאדם באחור הזמן, אבל יש שכל שבא לאדם בשפע גדול, במהירות גדול, בפחות מרגע, כי הוא למעלה מהזמן ואין צריך שום זמן לזה השכל, וזה השכל הוא בחינת פנים, בחינת יעקב, בחינת אמת.

מה שהעולם רחוקים כל־כך מהשם יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת וכמבאר לעיל. כי באמת כשהיכלי התמורות מתגברין, אזי לא די שממירין ומחליפין רע בטוב וטוב ברע וכו' בכלל העולם, וגורמין שכל הממשלה והגדלה הוא רק לבן השפחה, ובפנימיות מחשבתו של בן השפחה בעצמו התגברו גם־כן היכלי התמורות כל־כך, עד שהפכו את דעתו ולבבו כל־כך לגרם רעות גדולות לאביו האמתי בעצמו ולגרש את בן־המלך לגמרי. אף גם בפנימיות מחשבת בן־המלך האמתי בעצמו התגברו גםשכן ההיכלי התמורות והמירו והחליפו את דעתו להפך מן האמת, עד שנפל בדעתו כל־כך על־ידי שחרה לו על מה שנתגרש, עד שלקח עצמו אל השכרות והלך בשרירות לבו. ועל־כן באמת אחר־כך, אפלו הבן־שפחה בעצמו, כשבא קצת לכלל ישוב הדעת, הבין בעצמו שחטא חטאה גדולה במה שגרש את בן־המלך, כי ממה נפשך וכו'; ומכל־שכן הבן־מלך, כשנתישב דעתו אזי הבין האמת, שאדרבא אם השם יתברך יכול לעשות כזאת וכו', אםשכן היתכן מה שעשיתי וכו' ונתחרט מאד, ועל־ידי החרטות האלו חזר העולם לתקונו, וכמבאר בפנים. הרי ראינו כי הכל תלוי רק בישוב הדעת באמת הנ"ל (סיפומע"ש מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו).

בודאי אין שום דבר נעשה בעולם לבטלה, חס ושלום, רק כל דבר יש לו בודאי איזה שרש ומכון גדול למעלה. ואפלו מי שאינו יודע מה נעשה בעולם, אף־על־פי־כן כשזוכה לעשות רצונו יתברך, בודאי הוא טוב מאד, אשרי לו. וצריכין לבקש מהשם יתברך מאד, שיזכה לכון רצונו יתברך ולעשות רק מה שהוא יתברך חפץ. אבל כשזוכה האדם שמתנוצץ לו הארת הדעת והחכמה האמתית, וזוכה לדעת מה הוא עושה, אזי הוא טוב לו ביותר, כי נפתחין לו כל השמים וכל החכמות והשכליים דקדשה, והשם יתברך מראה לו מה הוא עושה, בבחינת: "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". ואז בודאי השם יתברך שומרו מכל מכשול ברוחניות וגשמיות – הן בשבתו בביתו, הן בלכתו בדרך; שזה בחינת השם של שמירה היוצא מראשיש תבות של הפסוק: "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע", ומסופי־תבות של הפסוק: "כי מלאכיו יצוה לך". עין פנים (חיי־מוהר"ן).

כשהמח נתיגע מהלמוד, אז צריכין לשיח ולדבר שיחתשחלין עם בניש אדם לפקח דעתו, ואין זה בכלל דברים בטלים, חס ושלום.