אם היה האדם זוכה בשלמות לבחינת שלום בעצמיו, הינו שיהיה שלום אמתי בין גופו ונפשו, אזי בודאי לא היה רוצה לעסק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. וגם בכל תפלותיו לא היה מכון רק בשביל שלמות תקון נשמתו, אפלו התפלות שהם לצרך הגוף, כגון "רפאנו" ו"ברך עלינו" וכיוצא, לא היה מכון רק לפרנסת נשמתו ורפואתה, כי באמת כשנתתקן ברוחניות, ממילא נתתקן גם בגשמיות, ומשפיע לו השם יתברך כל צרכיו ברוח ובשפע גדול. ומה שאנו רואים לפעמים שיש צדיקים שבודאי תקנו הכל בשלמות ברוחניות, ואף־על־פי־כן אין להם שפע גשמיות - זה נמשך רק מצד גלגולין דנשמתין, כמובן בזהר הקדוש (לקו"מ סימן יד).