יִרְאָה וַעֲבוֹדַת ה׳

איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, בכדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על־ידי אותו הדבר, כי עקר החיות שיש בכל דבר הוא רק השכל והחכמה, כמו שכתוב: "החכמה תחיה וכו'". והשכל הוא אור גדול ומאיר להאדם בכל דרכיו כמו השמש. ואפלו כשבא האדם לפעמים למקום שהוא אפל וחשך חס ושלום, אף־על־פי־כן כשזוכה להסתכל על השכל והחיות שיש בכל דבר, אזי מאיר לו השכל ומקרב אותו להשם יתברך, שזה בחינת מה שזכה יוסף לעמד בנסיונו על־ידי שהסתכל על השכל שיש בכל דבר (ליקו"מ סי' א).

אי־אפשר לזכות אל אור השכל הנ"ל כי אם על־ידי בחינת מלכות, דהינו שיקבל עליו מלכות שמים באמת ובאמונה שלמה, ויצמצם דעתו ויסלק כל חכמתו לגמרי, כאלו אין לו שום שכל עצמו כלל, וימאס בכל החכמות והשכליות חיצוניות, ויצפה ויכסף וישתוקק רק לקבל אור וחיות מהשכל והחכמה אמתית, שהוא בחינת השכל העליון דקדשה, שהוא עקר החיות דקדשה שיש בכל דבר כנ"ל (שם).

עקר המלחמה שבין היצר טוב והיצר הרע הוא רק בזה, כי היצר טוב מסית את האדם למאס בכל החכמות ושכליות חיצוניות ובכל התאוות, שהם כסילות גמור ורוח שטות באמת, ולקשר עצמו רק אל אור השכל דקדשה; והיצר הרע מסית את האדם להפך, בבחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה", שזה בחינת עשו שבזה את הבכורה, שהוא בחינת החכמה והשכל דקדשה. וצריך כל אחד לתן כח להיצר טוב להתגבר על היצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וזה זוכין על־ידי שעוסקין בתורה בכח (שם).

כשזוכין לכל הנזכר לעיל, אזי נעשה יחוד גדול בכל העולמות, ונעשה אור הלבנה כאור החמה, וזוכין לחן, ועל־ידי־ זה נתקבלין כל התפלות וכל הבקשות (שם).

היצר הרע הוא רוצה לעשות את האדם משגע ממש, חס ושלום, כי בעל עברה הוא משגע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין אדם עובר עברה אלא־אם־כן נכנס בו רוח שטות. אך איך יבוא להאדם ויעשנו פתאם משגע, חס ושלום? אך דרך היצר הרע להתלבש תחלה במצות, ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה, ואחר־כך הוא מטעהו ומסיתו עוד יותר, עד שבא לעברות גמורות בזדון, חס ושלום. וזה ממש כמו בחינת השגעון של המשגע, שנתבלבל ונטרף דעתו עד שאומר לרע טוב וכו'; אך אף־על־פי־כן עדין יש בו איזה ניצוצי השכל והדעת, מה שאפלו לפי שטות וחסרון דעתו הוא מבין ויודע גם־כן שאין לעשות דברים כאלו, ואף־על־פי־כן הוא עושה אותם, עד שמחמת זה צריכים שני תחבולות לרפואת המשגעים, הינו להכותם בכדי להכניע רשעת זדונם, שלא יהיה נוחה להם על־כל־פנים בשגיונותם, ולא יעשו על־כל־פנים הדברים שהם בעצמם מבינים גם־כן שהם שגעון ושטות; וגם צריכין לשום עליהם שמות וקמיעות בכדי לגרש מהם הרוח רעה שמבלבל ומטריף דעתם, חס ושלום, עד שמהפכין ארחות ישר ואומרים לרע טוב וכו'. וכמו־כן לענין רפואת האדם משגעוני היצר הרע הוא צריך גם־כן לשני בחינות הנ"ל, הינו להכניע תחלה רשעותו וזדונו, שלא יעשה על־כל־פנים מה שהוא בעצמו מבין ויודע שהוא רע ועברה גמורה חס ושלום, וגם צריכין עוד לגרש ממנו הרוח רעה, רוח שטות, שמתלבש עצמו במצות ומטעה דעתו כאלו מסיתו לעשות מצוה כנ"ל. וכל זה זוכין בשלמות רק על־ידי עסק התורה, שכלולה משני מיני תחבולות הנ"ל (שם).

עקר התקשרות אל השכל דקדשה הנ"ל הוא על־ידי תמימות, שזה בחינת "ויעקב איש תם", כי יעקב זכה לאור השכל הנ"ל בשלמות (שם).

בענין עבודת השם יש שני מיני עבודות, שהם בחינת פנימיות וחיצוניות, הינו עבודה של תורה ומצות ותפלה הם פנימיות, ועבודת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף הם חיצוניות, כי גם זה צריכין לעשות בקדשה ובטהרה ורק למען שמו יתברך. ועבודות חיצוניות, הינו אכילה ושתיה של האדם העומד במדרגה העליונה, היא מאירה ומשבחת יותר מעבודות פנימיות של האדם העומד במדרגה התחתונה (שם כה).

על־ידי שמדברין דבורי תורה ותפלה ביראה, על־ידי־זה יתבטל הגוף וכל מיני ארציות לגמרי, עד שיהיה הגוף בטל ואפס ויהיה נכלל באחדות אחד לגמרי עם הדבור (שם עה).

חיות האדם היא הנשימה, שמוציא רוח ומכניס רוח. ולכן כשאדם עוסק בתורה ותפלה ועבודת השם, על־ידי־זה הוא דבוק במלכות דקדשה, שהוא בחינת השכינה, ואזי רוח אלהים מרחף וחופף עליו, וכשהוא נושם נשימות, אזי הוא שואב בכל פעם רוח חדשה דקדשה, שהוא בחינת רוח הקדש, רוח חיים ממדת המלכות, שהוא שרש נפשות ישראל. ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים, כי מחמת שנפסקים מחבל דקדשה - מאין יהיה להם חיות? ושואבים רק רוח של שטות ממלכות דסטרא־אחרא שהם דבוקים בו, שהוא בחינת 'מלך זקן וכסיל'. אבל מי שדבוק במלכות דקדשה, אזי נכנס בו רוח הקדש, שהוא בחינת רוחו של משיח ובחינת תחית המתים (שם עח).

תכף כשרוצה האדם לילך בדרך הישר, צריך להיות לו יראה, הינו יראת הענש על־כל־פנים. והיראה הזאת נקראת צדק, שהוא בחינת דינים. מזה בא מה שעל־פי־ רב בתחלת ההתקרבות לעבודת השם מתעוררין על האדם דינים ויסורים, חס ושלום. אך אחר־כך כשבא אל האמת, הינו לבחינת יראת הרוממות, שנקראת אמונה, אז כל הדינים נמתקין בשרשם, ונמשכים עליו חסדים ורחמים גדולים (שם פז).

החלק אלוק ממעל שבאדם אומר לו ומלמד אותו לקים דבריו, בבחינת (תהלים קיט) "חלקי ה' אמרתי לשמר דבריך" (שם קלז).

מי שהוא בר לבב, בבחינת "ולבי חלל בקרבי", יוכל לידע עתידות על־ידי מה שהלב אומר לו; כי עקר אלקות בלב, ועל־כן מה שהלב אומר הם דברי ה' ממש (שם קלח).

יש יראה למעלה מיראה, כי מדת היראה בעצמה יש־לה גם־כן יראה מהשם יתברך, וזאת היראה יש־לה גם־כן יראה, וכן למעלה למעלה עד אין סוף (שם קמח).

הרשעים מלאים חרטה. ואלו החרטות מתקבצים ובאים לאיזה אדם, ועל־ ידי־זה נבער לבו פתאם להשם יתברך ומתחיל בעבודת השם; וכפי מספר החרטות הבאים לו, כן נמשך הזמן שבוער לבו להשם יתברך, כי יש שנבער לבו פתאם ומתחיל בעבודת השם, ותכף לאחר שעה נתבטל וחוזר לקדמותו; ולפעמים נמשך איזה ימים או שבועות, אך לא לנצח ולא לזמן מרבה. וכל זה מחמת שההתעוררות בא לו רק מבחינת החרטות הנ"ל. אך יש בני־אדם שאין ההתלהבות בא לו מאלו החרטות, רק ממקום אחר, כי לאו כל אדם שוה בזה (שם קנח).

הדפק דופק ונוקש באדם. ולפעמים הוא מזכיר אותו לעבודת השם יתברך, בבחינת "קול דודי דופק" (שה"ש ה), ולפעמים הוא מזכיר אותו להפך, חס ושלום (שם קס).

כל החסרונות שיש להאדם, הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו. כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם על־ידי גשמיותו ועל־ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו שאין מגיע עליו אור השם יתברך, ומזה באים לו כל החסרונות. ועל־כן אם האדם זוכה לתקן מעשיו ומדותיו וכל גשמיותו, עד שזוכה לבטל עצמו לגמרי עד שהוא בבחינת אין, שאינו כלל מזה העולם, אזי אינו נעשה צל, וזוכה לקבל אור השם יתברך בשלמות, ונשלמין אצלו כל החסרונות (שם קעב).

יש כמה דברים בעולם (הינו בענין עבודת השם) שהם תלויין זה בזה ואין יודעין מהיכן ההתחלה, כי כל אחד מתחיל מחברו, כי זה תלוי בזה (שם רעא).

עקר השגת התכלית הוא רק על־ידי אמונה ויראת השם ומצות מעשיות, לעבד את השם על־פי התורה הקדושה בתמימות ובפשיטות גמור בלי שום חכמות כלל. וזה יכול כל אדם לקים, ולהשיג על־ידי־זה התכלית האמת, שהוא בחינת עין לא ראתה וכו' (לקו"ת יט).

אם לא היה יצר הרע להאדם, אז לא היה לעבודתו שלמות כלל, כי צריכין לעבד את השם יתברך עם היצר הרע גם־כן דיקא, בבחינת "ולעבדו בכל לבבכם" - בשני יצריכם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ולפעמים מזדמן לו אפלו למי שאינו איש כשר שמתפלל בהתלהבות, וזה בא מחמימות היצר הרע שיש לו, רק שהוא אינו מקבל על זה שכר. ועקר השלמות - לעצר ולעכב החמימות בעת התאוות, ולקח כל החמימות וההתלהבות ולהכניס בתוך עבודת השם, להתפלל ולעבד את השם בחמימות והתלהבות דקדשה (שם מט).

גם איש פשוט צריך שיהיה לו יראת שמים. ויש כמה בחינות יראות, כי יש יראה למעלה מיראה. והעקר לחזק עצמו ביראת שמים תמיד גם בעת פשיטותו בכל מה שיוכל, ויוכל על־ידי־זה לבוא לשמחה גדולה על־ידי תמימותו ואמונתו השלמה (שם עח).

צריכין התחזקות גדול בעבודת השם, ולא יניח עצמו לבלבל בכל פעם מעבודה לעבודה ומדרך זה לדרך אחר, רק לבחר לו איזה דרך ישרה והנהגות ישרות בעבודת השם יתברך, ויהיה חזק בדעתו להתנהג בדרך זה איזה זמן, ואחר־כך בהמשך הזמן יישב עצמו היטב ויבחר לו איזה דרך הישר וסדר אחר בעבודת השם, כפי שיהיה נראה לו אז (שם קטו).

העבודות והסגופים (שקורין 'האריוואני') אין מזיקים כלל. ומי שמזיק לו העבודה והסגופים - זהו רק מחמת גדלות (שם קכג).

לפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום שאינו מקום קבוע לתורה ותפלה, רק בדרך הלוכו וכיוצא. ואז צריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וההשתוקקות, כגון לדבר שם איזה דבורים של תחנות ובקשות או דברי השתוקקות בפה ובלב כפי הענין, ולא ימתין ולא יזוז ממקומו אף־על־פי שאין זה המקום מוכן לכך, כי כשיזוז ממקומו יכול להיות שיפסק (שם קכד).

יש שטועים וסוברים שעקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה לבד, מחמת שיש לו נשמה גבוה מאד. ובאמת לא כן הדבר, רק העקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. וכל אדם שבעולם יכול לזכות למדרגה הגבוה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד, אם ירצה לרחם על עצמו ולישב עצמו היטב מה שטוב לפניו באמת וכו', והכל לפי רב המעשה. והעקר להיות רגיל בתפלות ובקשות הרבה מאד ולהרבות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו לפניו יתברך, ולהתחנן לפניו שיקרבו לעבודתו באמת (שיחות־הר"ן קסה).

היצר־הרע מרמה כל העולם, והכל רצים אחריו ונדמה לכל אחד כאלו יש ביד היצר הרע מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאותו. ואחר־כך בסוף הוא פותח את ידו - ואין בה כלום, כי אין מי שימלא תאותו אצלו (שיחות־הר"ן סימן ו).

כשאדם מתיגע ולהוט אחר איזה עבודה או דבר שבקדשה, אף־על־פי שאינו יכול לגמרו כראוי - היגיעה והמסירת־נפש שיש לו על זה, הוא בעצמו בבחינת קרבנות (שם יב).

אף־על־פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאד בעבודת השם, להזדרז לעשות הרבה בעבודת השם, כי העקר הוא העשיה, ללמד הרבה ולעשות מצות ומעשים טובים הרבה ולהתפלל ולהתחנן ולשפך שיחו לפניו יתברך הרבה, וכיוצא בזה בשאר עניני עבודת השם - אף־על־ פי־כן צריך לבל יהיה מבהל לחטף הכל בבתשאחת, רק לילך בנחת ובהדרגה מעט מעט, ולא שיהא מבהל ומבלבל שרוצה לחטף ולקים הכל בבת אחת, מחמת זה נתבלבל לגמרי, עין פנים. ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת השם - מה לעשות? אנס רחמנא פטרה! וירגיל עצמו לכסף ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכסופים בעצמם הם דברים גדולים מאד, ורחמנא לבא בעי (שם כז).

אין טוב להיות זקן בעבודת השם - הן חסיד זקן, הן צדיק זקן - זקן אינו טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום, להתחיל בכל עת מחדש בעבודת השם (שם נא).

גם הפקרות אין צריכין. אף־על־פי שבאמת הרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודת השם, זהו מפקר באמת, אך אף־על־פי־כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות, דהינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבודת השם, שזה נקרא אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכין, כי יכולין להיות איש כשר בלי הפקרות (שם).

קדם שמתחיל האדם לכנס בעבודת השם, אזי הטוב והרע מערבין בו, ומחמת זה אין נראה הפסלת והרע שבו כל־כך, כי הם מערבין יחד לגמרי הרע עם הטוב. אך אחר־כך כשמתחיל לכנס בעבודת השם ומתקרב לצדיק האמת, אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הרע והפסלת בכל פעם למעלה, כמשל המים שמעמידין אצל האש (עין פנים), ומחמת זה אז דיקא באים עליו על־פי־רב הרהורים ובלבולים גדולים. והצדיק צריך להשגיח על זה, שיסיר ממנו חלאתו ופסלתו בכל פעם, ואז נשאר אחר־כך זך וצלול לגמרי באמת כראוי (שם עט).

ראוי לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם הבא, דהינו להיות מפרש מתאוות כמו בעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שום תאוה מתאוות הבהמיות הכלות והנפסדות של עולם הזה. ובודאי אם היה האדם נזכר בטוב מתענוגי העולם הבא, אזי לא היה יכול לסבל כלל חיות ותענוגי עולם הזה וכו' (שם צז).

כל היראות והדאגות והיסורים שיש להאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו, חס ושלום. אבל כל היסורים והיראות שיש לאדם מחמת יראת השם, ואפלו היסורים שיש לאדם מחמת שפגם איזה פגם או עברה, חס ושלום, ומתחרט על זה ויש־לו צער גדול מזה - אלו היסורים הם גם־כן בבחינת יראת־השם, כי הכל מיראתו יתברך, או מחמת יראת הרוממות או מחמת יראת הענש רחמנא לצלן, ועל־כן הם מוסיפים ימים וחיים להאדם, בבחינת "יראת ה' תוסיף ימים" (שם קב).

ישראל עם קדוש, אפלו אלו המצות שהם גם מצד דרך־ארץ והישר והשכל, אף־על־פי־כן אין עושין אותם רק מגזרת המלך הבורא יתברך שצוה עלינו בתורתו לעשות כך, ועל־כן הם קרויים אדם (שם קטז).

כשהאדם מרצה, שאף־על־פי שהוא אינו זוכה לעבד את השם, על־כל־ פנים יעבד ישראל השני חברו את השם יתברך, זהו דבר גדול ומעלה גדולה מאד כשאוחזין בה. כי יש כמה וכמה בני־אדם, שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת השם, מכל־שכן כשנכשלים לגמרי, חס ושלום, אזי שונאים ומתגרים במי שמתחיל לעסק בעבודת השם ורוצים להחליש דעתו ולהפילו מעבודתו, חס ושלום, וכל זה מחמת קנאה, על־כן צריכין לזהר ולהשמר מזה מאד (שם קיט).

ראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החמרות והדקדוקים, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל: אביך במאי זהיר טפי וכו'. ואף־על־פי־כן גם באותה המצוה אל יכנס בחמרות של שגעון ושטות ומרה שחרה, רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החמרות, אבל בשאר כל המצות אין צריכין להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקים כל מצות התורה כפשוטן ממש בלי שום חמרות. ואפלו בפסח אין צריכין לחפש אחר חמרות יתרות ומרות שחרות ודקדוקים יתרים. והכלל, כי עקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות, להרבות בתורה ותפלה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דיקא חמרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקודמים, כי אין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ולא נתנה תורה למלאכי השרת וכו' (שם רלד).

טוב לעבודות הבורא יתברך שלא להיות מלמד, בפרט כי קשה מאד לצאת ידי חובת הלמוד עם התלמידים בשלמות. בפרט אלו המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם – דבר זה מגנה מאד (שם רלט).

לפעמים יש לאדם בלבולים גדולים בעבודת השם, כי לפעמים נדמה לו שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר־כך נדמה לו שהיה צריך להתנהג בדרך אחר. ובאמת אין צריכין להתבלבל כלל על־ידי זה, כי איך שעושין עושין, בלבד שלא לעשות רע, חס ושלום (שם רסז).

ידוע שכל עבודת ישראל הוא להוציא הקדשה מגלותה, מבין הקלפות והסטרא־אחרא. ולפעמים נתעורר האדם מאד בהתעוררות גדול לאיזה עבודה ודבר שבקדשה, ואז יכול לעשות דבר מבהל ומה שנראה באמת לשגעון, ואין שום שכל אדם שיסכים לזה איך שיוכל להשיג דבר זה; אך אף על פי כן, מחמת התעוררות אמתי שלו השם מצליח בידו, וזוכה לעבר על כל הגדרים והמניעות ולשבר את כלם, עד שזוכה לגמר הדבר ולהוציא הקדשה מביניהם בשלמות. ובאמת הוא למעלה מדרך הטבע ושכל אנושי לגמרי. אך כל זה הוא בחינת רצוא, בחינת עיל; ועקר הנסיון הוא אחר־כך כשהוא בבחינת ושוב, כשחוזר ושב לדעתו ולישותו, ואז חוזרת הסטרא־אחרא ורודפת אחריו, והוא מכרח להתחבא מלפניה בכמה וכמה מיני תחבולות, וכמה וכמה מיני מימות חולפין ועוברין עליו וכמה וכמה נסיונות וכו' וכו', ומי שזוכה להתחזק גם אז ולעבר על הכל בשלום – אשרי לו (מובן שם בהסיפורי מעשיות, בהמעשה מהבערגיר ועני).

שרש קדשת ישראל נותנת ומוסרת סימנים לכל אחד מישראל הבא להתדבק ולהתקשר בה, בכדי שעל־ידי הסימנים הללו יהיה ההתקשרות והיחוד ביניהם בשלמות וזר אל יתערב ביניהם. רק שהבעל־דבר מתגרה מאד בזה, עד שגורם שנתרחק ונתגרש האדם מקדשתו למקום מדבר שממה, ואחר־כך מתגרה עוד יותר, עד שבא רוח סערה ומבלבל כל־כך עד שאובד גם הסימנים, ובתוך זה עובר על האדם מה שעובר, וכן גם־כן על ניצוצי חלקי הקדשה השיך לכל אחד עובר עליהם גםשכן הרבה, כי הרבה אורבים עליהם לתפסם במצודתם. ועל־פי־רב האדם עצמו גורם לזה, וכל אלו הם כמו שלוחים ממנו, חס ושלום. ואחר־כך מתגבר הבעל־דבר עוד יותר גם על חלקי הקדשה, עד שבא בחינת רוצח ותופסה במצודתו לגמרי ורוצה להטביע אותה לגמרי, חס ושלום, אך אף־על־פיש כן עצת ה' היא תקום, ואתה מרום לעולם ה'. וכשהאדם חזק בדעתו ואינו מיאש עצמו על־כל־פנים, וקובע לו עתים בכל יום לחפש ולחתר אחר סימני הקדשה שנאבדו ממנו, ואם שאינו זוכה למצאם, על־כל־פנים הוא מפרש שיחתו על זה לפני השם יתברך ובוכה ומתחנן לפניו יתברך כבן המתחטא לפני אביו – אזי סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה, ודיקא על־ידי רוצח הזה שתפס הקדשה במצודתו לגמרי, על־ידי־זה מסבב השם יתברך שנתקרב הקדשה אל האדם בסמוך לו ממש, רק שעדין אינם יודעים ומכירים זה את זה. אחר־כך מסבב השם יתברך, שהמרחיק הראשון שגרם לרחק האדם ולגרשו מקדשתו גם הוא נזדמן לשם, וכלם עוזרים לו להאדם לחפש ולבקש אחר סימני הקדשה, והשם יתברך בעזרתם, שהקדשה בעצמה מוצאת את הסימנים ומחזרת אותם לבעליה, הינו להאדם, ואז בודאי נעשה שמחה גדולה. אך אף־על־פי־כן עדין הקדשה אינה מגלה את עצמה להאדם שהיא היא זאת, בכדי שלא יהיה ההתקרבות והיחוד בבחינת הריסה, בחינת "פן יהרסו וכו'" ושלא כדת חס ושלום, ובמקום מדבר וכו'. ומחמת זה אפלו כשמחזרת לו הסימנים, אחר־כך חוזר ומתגבר ההעלמה והיאוש על האדם, כי היכן יחפש אחרי הקדשה, מאחר שיודע שגם עליה כביכול עבר מה שעבר, ומי יודע היכן היא עכשו. ואז הקדשה בעצמה מפיסת את האדם ומבקשת ממנו שילך עמה, עד שבאים וחוזרים שניהם למקומם הראשון, למקור שרש קדשתם, ואז נתועדים זה לזה ונעשה היחוד והשמחה בשלמות, והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'. עין בפנים עוד ותבין ביותר כפי המרמז בפשוטן של דברים, לבד מהסודות נוראות שיש בכל ספור זה, כמובן בפנים (שם).

הכל מכרחים להודות, שכל מי שהוא משתדל ביותר וסמוך ביותר אל התכלית, הוא ראוי להיות ראש ומלך על הכל, כי הכל מודים שהעקר הוא התכלית. אך מעת שהרוח־סערה הגדולה בלבל והפך את העולם לגמרי מים ליבשה ומיבשה לים וממדבר לישוב וכו', והמלך והמלכה וכו' וכל אנשיו נתפרדו ונתפזרו, וכל אנשי העולם נתבלבלו ונתפרדו ונחלקו לכתות כתות לענין החקירה מה הוא התכלית: קצת מהם אמרו, שעקר התכלית הוא כבוד, להיות רודף ביותר חס ושלום אחר הכבוד ולהשיגו, והיה להם הוכחות וראיות וסברות על זה. וקצת אמרו, שעקר התכלית הוא רציחה וכעס ואכזריות ואבירות הלב. וקצת אמרו, שעקר התכלית הוא משגל. וכן כל הכתות אשר נבוכו מאד ונשתבשו בענין התכלית, כמבאר כל זה בפנים (במעשה יב, מבעל־תפילה). וכל כת [וכת] מהם, בכל מדה או תאוה שבחרו להם להתכלית, בודאי היו משקעים בה מאד, כי מלבד שטבע האדם בעצמו נמשך אחר תאוות ומדות רעות, מלבד זה היה אצלם כמו אמונה שזה הוא התכלית, כפי מה שבחרו כל כת מהם לעצמם לפי דעתם הנבוכה. וביותר מכלם נשתבשו ונבוכו מאד הכת, שבחרו להם שהממון הוא התכלית, עד שעשו להממון לעבודה זרה ואלקות גמור, חס ושלום, והיו מקריבין עצמם לקרבנות להעבודה זרה של ממון. ובאמת אף־על־פי שמכל התאוות רעות קשה מאד להוציא את האדם המשקע בהם, בפרט כשמשרש בהם כל־כך עד שנעשו אצלם כמו אמונה ותכלית, אך יותר קשה מכלם הוא להוציא ולתקן את אלו הנופלים ומשקעים ביותר בתאות ממון, כי משם קשה מאד להוציאם, וכמבאר בפנים. ובאמת אף־על־ פי שכמעט רב בני־אדם, כל אחד מהם כלול מהרע של כל הכתות, ודעתו משבשת ומבלבלת מכל מיני שבושים הנ"ל, ופעם מתגרה בו מדה זו ותאוה זאת ביותר, ופעם אחר מתגרה בו תאוה ומדה אחרת, אף־ על־פי־כן גם בכלל בני־אדם יש גםשכן חלוקים גדולים בין אדם לחברו: זה להוט אחר רדיפת הכבוד ביותר, וזה מתגבר בו בטבעו הכעס והרציחה ביותר, וכיוצא בכל המדות הנ"ל. ואשרי להכת הקדושה, שהסכימה דעתם לתכלית האמת באמת, ואמרו, שעקר התכלית הוא רק לעסק בתפלה וכו' ולהיות ענו ושפל־ברך וכו', ובחרו להם הבעל־תפלה למלך, שהוא היה צדיק גדול וקדוש מאד. ועל־ידי הבעל־ תפלה והכת שלו הנ"ל, ובזכות רבוי תפלותיהם הקדושות, נתקבצו המלך ואנשיו, וכל הכתות הנ"ל יצאו מהשטות וטעות שלהם וחזרו בתשובה, וחזר כל העולם כלו לתכלית תקונו בשלמות (שם).

גם בעבודת השם אסור להיות דוחק את השעה. הינו כי אף־על־פי שבאמת צריכין להיות זריז גדול מאד לקדש עצמו כראוי ולזכות לעבודת השם במהירות גדול, ואסור להניח ולדחות את עצמו בעבודת השם מיום לחברו ואפלו משעה ורגע לחברתה, וכל מה שיכולין לעשות בעבודת השם צריכין לעשותו מיד דיקא בלי אחור ועכוב כלל אפלו רגע אחת – אף־על־פי־כן לפעמים כשרואין שמתגברין ומכריחין עצמן לאיזה דבר שבקדשה ואינו עולה בידו לעשותו תכף, אז צריכין לפעמים להמתין ולבלי לפל בדעתו מזה ולבלי לבלבל עצמו על־ידי־זה ביותר, רק ימתין קצת עד שיבוא עתו. והעקר לבלי ליאש עצמו לגמרי, חס ושלום, רק שצריכין להתגעגע ולכסף ולהשתוקק להשם יתברך ולכל הדברים שבקדשה תמיד, גם בעת שאין עולה בידו כראוי, ותכף כשהשם יתברך עוזר והוא יכול לחטף איזה דבר שבקדשה, יעשה אותו מיד בזריזות גדול. נמצא, שהזריזות והמתינות, שניהם הם עקר גדול מאד בעבודת השם (חיי־מוהר"ן).