תְּמִימוּת

עקר השכל דקדשה הוא תמימות - עין השמטות יראה ועבודה אות ו.

תמימות ופשיטות הוא גבה מן הכל.

כמה וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד, ספרו בעצמם שלא הגיעו למדריגתם, רק על־ידי ענין פראסטיק, הינו שעסקו בעבודתם בתמימות ובפשיטות גמור, והרבו באמירת תהלים ובהתבודדות ושיחה בינם לבין קונם בפשיטות וכו', ובקשו מאת השם יתברך רק מתנת חנם ונדבת חסד, ועל־ידי זה דיקא הגיעו למה שהגיעו, אשרי להם.

עקר כל הנפילות הם על־ידי חכמות. כי כשאדם הולך אחר חכמתו יוכל לבוא לידי רעות גדולות, כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה ומחכמה לחכמה, עד שנלכד ונתעה בחכמת עצמו, עד שנעשה כמשגע ממש רחמנא לצלן, ויוכל לבוא על־ידי זה לכפירות גמורות רחמנא לצלן לכפר במלך ובשריו, הינו לכפר במלכו של עולם ובכל הצדיקי אמת, וכל העולם נעשה אצלו כלא, ומתלוצץ מכל העולם כאלו כל העולם בטעות חס־ושלום, ונעשה על־ידי זה ירוד ושפול ובזוי מאד ברוחניות ובגשמיות, מלבד מה שהוא תמיד מלא יסורים וחסרונות רבים מאד, וכל מה שמתנהג עמו הכל כנגד רצונו, והוא מלא כעס ומכאובים תמיד גם בשעת הצלחתו הגדולה, ומכל שכן אחר כך כשיורד ממעלתו, ובאים עליו ענשים קשים ומרים רחמנא לצלן שלא כדרך הטבע כלל, והוא עדין עומד במרדו ותועה בחכמתו ומכניס הכל בתוך דרך הטבע, אף על פי שהכל מבינים אז על דבריו שהם דברי משגע ממש וכמובן בפנים, אף על פי כן רשעת חכמתו הטעתו כל כך עד שהוא חזק בדעתו הרעה גם אז, ועל־ידי זה ממילא גם אלו היסורים והענשים בעצמם מענים ומסגפים אותו ומעגמים נפשו ביותר, כי מאחר שאין לו אמונה ותולה הכל בדרך הטבע, אם־כן אין לו במה להתנחם כלל על צערו ויסוריו הקשים רחמנא לצלן. אבל מי שזוכה לילך בדרכי התמימות באמת הוא חי חיים אמתיים חיים טובים באמת, ואיך שמתנהג עמו הכל טוב וישר לפניו והוא מלא שמחה תמיד, ואפלו אם אין לו רק לחם צר ומים לחץ הוא מתענג מזה מאד, ומרגיש בהלחם ומים באמת כל הטעמים של כל המאכלים ומשקאות שבעולם. וכן בענין המלבושים אפלו אם אין לו רק איזה מלבוש פחות מאד, הוא מתענג ממנו מאד כאלו היו לו כל המלבושים טובים שבעולם, ואינו חסר לו לעולם שום דבר, ואינו מתקנא בשום אדם, רק הוא שמח בחלקו באמת ברוחניות ובגשמיות, ואינו מסתכל על מעשה חברו כלל, ואינו מתפעל גם מהליצנות של ליצני הדור, ואפלו כשהם מתלוצצים ממנו הוא משיב להם בתמימות ובאמת, ומדבר עם כל אדם בתמימות גדול בלי שום ערממיות כלל, ועל־ידי זה בעצמו יוכל לזכות אחר כך לעלות למעלה עליונה מאד ברוחניות ובגשמיות, ולהיות מושל ומנהיג ושופט צדק. גם יוכל לזכות אחר כך להיות חכם מחכם בכל החכמות, במעלה עליונה מאד ברוחניות ובגשמיות, אך גם אז אינו עוזב דרכי התמימות שלו, ועל־ידי זה הוא חשוב יותר אצל המלך מלכו של עולם, עד שהוא מעלהו למעלה עליונה עוד ביותר (עין לקוטי תנינא סימן ה במאמר תקעו אמונה, מה שזוכין על־ידי תמימות). וסוף כל סוף תכלית התקון האחרון של אלו החכמים שנתעו אחר חכמתם, אחר שיעבר עליהם ענשים ויסורים קשים מאד מאד רחמנא לצלן בעולם הזה ובעולם הבא, ואחרית תקונם יהיה רק על־ידי אלו הצדיקים והכשרים התמימי דרך, שזכו לילך באמת כל ימי חייהם רק בדרכי התמימות והפשיטות כראוי באמת (סיפורי מעשיות סימן ט, מעשה מהחכם והתם, עיין פנים שם).

התם נכנס לבית אביו ויורשו. נראה לרמז כי בית אביו הוא האמונה הקדושה שהוא נחלת אבות (עין סימן צז בלקוטי מוהר"ן, זכר חסדו), ועל־כן היה לו מנוחה ודירה בנחלת אבותיו, כי במקום שלא היה יכול להשיג בשכלו, היה קבוע בנחלת אבותיו שהוא האמונה הקדושה. אבל החכם נעשה בית אביו כלה ואבד, כי הוא הולך רק אחר שכלו, ואינו רוצה לסמך על אמונה, ועל־כן הוא מטלטל ומטרף ואין לו בית מנוחה, מאחר שאין לו יסוד האמונה שהוא יסוד החזק לסמך עליו ולנוח בו (מובן שם בהמעשה הנ"ל).

בנקל יותר שהתם יבוא למעלת החכם גם כן, הינו שיהיה חכם מחכם בכל החכמות יותר מהחכם, כמו שראינו כמה וכמה תמימים וצדיקים נוראים, שהיו חכמים מחכמים בכל השבע חכמות בתכלית השלמות, ולא עוד אלא שזכו להשגה עליונה מבחינת חכמה עלאה שהוא למעלה מכל החכמות. אבל מי שהולך אחר שכלו ונתעה אחר חכמות חיצוניות והפילוסופיא, קשה לו מאד מאד לחזר לדרכי התמימות והאמונה הקדושה בשלמות (שם).

החכם אינו רוצה המלך לעשותו ממנה על האוצרות, פן על־ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז אוצרות המלך. על־כן עושין ממנה על האוצר איש תם דיקא (שם).

החכם התגאה בחכמתו ועשירותו וגדלתו כל־כך, עד שכל העולם היה בעיניו כלא, והיה לו יסורים גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר וכמבאר בפנים, ולסוף אחר־כך כששלח המלך אחריו התחכם החכם בחכמתו, מה זה שמלך כזה ישלח אחר שפל ונבזה כמוני וכו', עד שבא מתוך כך לידי כפירה גמורה שכפר לגמרי בהמלך, והוכיח שכל ההתנהגות על־ידי שבעים שרי המדינה. ובתחלה היה כל הוכחותיו כי מי ראה את המלך וכו', ולבסוף כשאמר לו התם המיניסטור הלא אני בעצמי ראיתי את המלך, הכחיש אותו גם־כן ואמר לו מנין אתה יודע שזה מלך וכו'. ראה והבן עמקות רשעת האפיקורסות שלו, ובפרט בהבעל שם טוב שהוא בחינת הצדיק האמת כפר ביותר כמבאר שם, וכל זה מחמת שטות חכמתו הרעה והמשבשת, ההופכת ארחות ישר מהפך אל הפך מן האמת לגמרי ממש, כי דרכי השכל דקדשה שהם בחינת תמימות, הם בהפך מכל זה. כי צריכין להאמין באמת בהחכמים והצדיקים אמתיים, וכל שכן במלכו של עולם בעצמו. ובאמת אמונת חכמים ואמונת השם יתברך הכל אחד, כמבאר במקום אחר. ושניהם תלויים זה בזה, וגם צריכין להאמין שאף על פי שהשם יתברך גדול מאד למעלה מכל הרוחניות, ומרמם על כל ברכה ותהלה ולית מחשבא תפיסא ביה כלל, אף על פי כן הוא חפץ בעבודתינו דיקא, כמו שנאמר ואבית תהלה מגושי עפר ומקרוצי חמר, והוא שולח אחרינו וקורא אותנו בכל עת, ומרמז לנו רמזים קדושים להתקרב אליו יתברך, ואף על פי שצריך האדם בודאי להיות שפל בעיני עצמו באמת, אף על פי כן צריכין להאמין שהשם יתברך מקבל שעשועים גדולים מעבודתינו, וצריכין לקים אל תהי בז לכל אדם, ולידע ולהאמין שיש בכל־אחד מישראל נקדה טובה ויקרה מאד מה שאין בחברו, וצריכין לקבל הארת הנקדה הזאת ממנו וכמבאר במקום אחר. ומי שהולך בדרך זה, בודאי כל אחד מישראל חשוב ויקר בעיניו מאד, וכשפוגע אפלו בהפחות שבישראל, בודאי יש לו מה לדבר עמו ולקבל ממנו או להאיר בו, ואפלו כשפוגע עם העובדי כוכבים ומזלות יוכל לקבל ממנו, כמבאר במאמר מי האיש החפץ חיים סימן לג, וכל זה זוכין על־ידי דרכי התמימות דיקא (שם).

התם הוא יודע את ערכו השפל, על־כן הוא עוסק במלאכתו מלאכת הקדש ועבודת ה' בתמידות [בתמימות], עד שאין לו פנאי אפלו לקבע עצמו לסעדה וכיוצא בזה משאר צרכי העולם, רק בתוך שעוסק במלאכתו הוא חוטף ואוכל סעדתו גם־כן בדרך עראי וכו'. ואף על פי כן אם רואה שאין עולה האמנות בידו בשלמות, והוא רק בבחינת מנעל של ג' קצוות, ומחמת זה אינו מצפה גם כן לתשלום גמול גדול על עבודתו, מחמת שיודע בעצמו שאינו בשלמות, אך אף על פי כן הוא מתענג מאד מעבודתו, ומרגיש בו נעימות ומתיקות נפלא מאד, ואינו מסתכל כלל על מה שעבודת חברו הוא בשלמות יותר מעבודתו, מאחר שחברו הוא בעל שכל גדול ובעל השגה, ומסתמא יקבל גם־כן תשלום גמול יותר על עבודתו (מה שיש רבים שנחלש דעתם ונפלו מעבודתם, על־ ידי דברים כאלו שהתקנאו בחבריהם, שראו שמעשיהם ועבודתם עולה בידם בשלמות יותר וכו'). אבל התם הינו העובד ה' בתמימות באמת, הוא אינו מסתכל על זה כלל, כי מה לו אצל חברו, זה מעשה חברו וזה מעשה שלו, והוא שמח בחלקו ומתענג מאד מעבודתו עבודת ה' מה שיש לו רוח מיד ליד, ואחר כל העבודות והיגיעות שלו בתמידות, אם זוכה רק שהשם יתברך יקבל ממנו איזה נחת כל שהוא מאיזה תנועה בעלמא שעושה לשם שמים באמת ובתמימות, בודאי זה יקר מאד מכל הון, וכדאי להתיגע על זה כל ימי חייו, ובודאי גם שכרו לא יקפח, ויפה קורת רוח אחת בעולם הבא וכו' (שם במעשה הנ"ל מובן).