דִּבּוּר - גֹּדֶל כֹּחוֹ לְטוֹב, וְכֵן לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם

שלמות האותיות ושלמות הדבור הוא על־ידי אמונה (לקוטי־מוהר"ן יח).

מה שעכשו, בעונותינו הרבים, נפל חכמת מליצת לשון־הקדש מאד, עד שכמעט רב חכמת המליצה הוא אצל הקלי־עולם השקועים מאד בתאות משגל, שהוא הרע הכולל וההפך ממש מקדשת לשון־הקדש; ועל־ידי צחות המליצה שלהם הם מושכים את לב כמה וכמה מנערי בני־ישראל, עד שמביאים אותם לאפיקורסות גמור, חס ושלום. וזה בחינת: "נפת תטפנה שפתי זרה", וכן: "מנכריה אמריה החליקה", וכל זה הוא בחינת הנחש, שפתה את חוה (שהוא בחינת הדבור של לשון־הקדש) והטיל בה זהמא (מובן שם בהתורה סימן יט ד"ה תפלה לחבקוק).

בשעה שהאדם בבחינת שנה עדין, ולא נשמע לאזניו עדין דברי החכם האמת העוסק לעורר בני־אדם משנתם, כי זכאה מאן דמלל על אדנא דשמע - אז האדם הוא בבחינת אלם שאינו יכול לדבר. כי סתם חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר, דהינו מחמת שאינו שומע אינו יכול לדבר. ואחר־כך כשמעוררו החכם ושומע דבריו, אז נפתח לו הדבור, בבחינת 'להתיר פה אלמים'. ומחמת שהיה הדבור מצמצם כל־כך זמן רב שהיו חרשים ואלמים, ועל־כן עכשו כשיוצא הדבור, הוא יוצא בכח גדול, וזה הכח בא לכלי ההולדה, דהינו בטחני הדור, שהם בחינת כלי ההולדה, הם מקבלין זה הכח של הדבור, ועל־ידי־זה נעשה פקידת עקרות (שם סי' ס).

צריכין לראות שיהיו כלי הדבור סמוכין וקרובין אל כלי ההולדה כנ"ל, כדי שיוכלו לקבל כח הדבור, הינו שלא יהיה בבחינת: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם". ועל־כן צריכין לשמר פתחי פיו, בבחינת: "שמר פתחי פיך" (שם).

עכשו הדבור חסר ואינו בשלמות, מאחר שאין כל העולם קוראין להשם יתברך עם הדבור. אבל לעתיד יקראו כלם להשם יתברך עם הדבור, ועל־כן אז יהיה הדבור בשלמות, בבחינת: "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" - שפה ברורה דיקא, כי מאחר שהכל יקראו להשם יתברך עם הדבור, על־כן אז יהיה להדבור שלמות. וכל זה יהיה לעתיד על־ידי גדל התגלות האמת שיהיה אז, שעל־ידי־זה יראו הכל גדלת ותפארת הצדיקים והכשרים, וכן להפך מפלת הרשעים, ועל־ידי־זה ישובו כלם להשם יתברך ויקראו כלם בשם השם, ועל־ידי־זה יהיה הדבור בשלמות. ועל־כן מי שזוכה לאמת בעולם הזה, דהינו שנשמר בדעתו שלא יהיה נצרך לבריות בשום דבר, לא בשביל פרנסה וכבוד וכיוצא, רק מכון לבו באמת רק בשביל השם יתברך לבד (עיין תפלה אות סא), על־ידי־ זה ממשיכין שלמות אותיות הדבור שיהיה לעתיד גם עכשו בתוך העולם הזה. ועל־ ידי החשק והכסופין שחושק לעשות מצות או שאר דברים שבקדשה, על־ידי־זה ממשיכין נקדות אל האותיות, שעל־ידי־זה מוציאין הדבור בשלמות ועל־ידי־זה בעצמו זוכה לשבר כל המניעות ולהוציא מכח אל הפעל ממש כל הדברים שבקדשה שחושק לעשותם (שם סו).

הדבורים של הצדיק הם בחינת ארץ־ ישראל, והשיחות־חלין שלו הם בחינת פסלת ארץ־ישראל, ועל־ידי־זה דיקא יוכל הצדיק להעלות ולקשר את המון העם אל הדעת, שהוא בחינת בית־המקדש (שם פא).

כלשזמן שישראל בגלות אזי הדבור גם־כן בגלות; וכשיגאלו ישראל, אז הדבור גם־כן יתתקן בשלמות, בבחינת: "ונגלה כבוד ה' וכו' כי פי ה' דבר". ועל־ידי שלמות האמונה והחכמה דקדשה, אזי בכל דבר שמסתכל בו, על־ידי־זה עולין ניצוצי אותיות המלבשין בכל דבר, ומהאותיות נעשין דבורים, ועל־ידי־זה השם יתברך משפיע רב־טוב לישראל (שם צד).

בענין ספורי־דברים שאדם מספר או שומע, יש בהם ענינים גבוהים וצריך לזהר בזה מאד, כי לפעמים פוסק האדם הדין על עצמו מתוך ספוריו, כענין שמצינו בדוד המלך, עליו השלום, בבוא אליו נתן הנביא וספר לו מעשה האורח וכו', ענה ואמר: "חי ה' וכו' ואת הכבשה וכו'", ואזי נפסק הדין על דוד עצמו כאשר יצא מפיו (שם קיג).

הדבור הוא הנפש. ועל־כן הצדיק־ האמת יכול להבין על־ידי־זה מהות הנפש של המדבר (שם קעג).

כל הדבורים הם משלום. ועל־כן מי שהוא בבחינת שלום יכול לידע כל הדבורים של כל העולם (שם רלט).

כל הדבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות יותר הוא מדבר יותר; וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות, אינו יכול לדבר (שם).

עקר התגלות המח הוא בהדבור, כמו שכתוב: "מפיו דעת ותבונה". ועל־כן כשהמחין זכים נעשין דבורים כשרים ואמרות טהורות, והם בחינת "שבעה משיבי טעם", שבהם משיבין ומחיין ומחזקין את הנשמות הנפולות (לקוטי־מוהר"ן־ תנינא ה).

הדבור הוא הרשימה של המח, והוא בבחינת כח המדמה של המח, בחינת חלום נגד אור, בחינת פנימיות של המח עצמו. וכשהמחים זכים, אזי גם הדבורים שהם רק בחינת רשימה של המח הם קדושים מאד ונעשה מהם בחינת מלאכים, שזה בחינת חלום על־ידי מלאך (שם).

אף־על־פי שנדמה להאדם שמדבר בלא לב כלל, אף־על־פי־כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ובקשות וכיוצא, זה בעצמו שמדבר הוא בחינת התגלות לבו ונפשו להשם יתברך, בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על־ידי שידבר הרבה, אף־על־פי שיהיה בלא לב, אף־על־ פי־כן יבוא אחר־כך על־ידי־זה להתעוררות גדול בלב ונפש (שם).

יש דבורים יקרים שיוצאים על־ידי בלבולים דיקא, עין פנים (שיחות־הר"ן).

הדבורים שמדברים ברבים, כל מה שהעולם הם רבים יותר הדבורים נמתקים ביותר. וזה בחינה של ה'הינו דאמרי אנשי' שהביאו רבותינו ז"ל, שהם דבורים של גויים, ואחר־כך כשבאו בתוך ישראל שנדברו ביניהם, על־ידי־זה נמתקו ונעשו מהם דברים עליונים.

מי שזוכה לדבור דקדשה בשלמות הוא יכול על־ידי־זה לפתר חלומות.

צריכין לזהר מאד שלא להוציא מפיו דבור שאינו טוב, ובפרט דבור של קללה, חס ושלום, שהרי הדבור שיצא מפי המלך בשעת הרגז על הבת־מלך ואמר, שהלא־טוב יקח אותה, גרם לו ולבתו צער גדול מאד, (כמבאר במעשה הראשונה של ה"ספורי־מעשיות").