לפעמים הטוב שבכל אחד מישראל כבוש אצל האדם כל כך עד ששוכח את מעלת קדשתו לגמרי, ואינו שומע כלל קול הדבורים של הצדיקי אמת שמעוררין אותו ומזכירין אותו מעלת קדשתו בשרשו. ואפלו כשמדבר לעצמו דבורים כאלו לעורר את עצמו ולהזכיר את עצמו היטב מהיכן נמשך בשרש נשמתו אשר הוא למעלה מכל העולמות וישראל עלו במחשבה תחלה וכו' ועכשו נפל למקום שנפל. ואף על פי כן יכול להיות שידבר מזה עם עצמו בפה מלא, ואף על פי כן לא ישמע כלל מחמת שהטוב כבוש אצלו בגלות מאד. וזה בחינת מעלת קדשת קברי הצדיקים כי שם הוא בחינת קדשת ארץ ישראל כמבאר במקום אחר. וכמו שמספרין בשם הבעל־שם־טוב שפעל אצל השם יתברך שמקום קבורתו יהיה בחינת ארץ ישראל, וארץ ישראל הוא בחינת אויר הנח והזך, ואין שם שום רוח רעה שיפריד בין הדבורים הקדושים ובין הטוב הכבוש, ואז זוכה הטוב שבו לשמע היטב את קול הדבורים הקדושים, ואז זוכר הטוב את מעלתו ונתעורר באמת וחוזר לשרשו בתשובה שלמה (הלכות חלב הלכה ג, אות ז): (שם, אות צח)