קלא

מִי שֶׁחָס עַל חַיָּיו הָאֲמִתִּיִּים הַנִּצְחִיִּים, אֲזַי כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁהֵם בְּחִינַת הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת מִתְגַּבְּרִים וּמִתְפַּשְּׁטִים וּמִשְׁתַּטְּחִים כְּנֶגְדּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ־כֵן הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְאַמֵּץ וּמִזְדָּרֵז יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁרוֹצִים לִדְחוֹתוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, וְזֶה בְּחִינַת הִתְרַחֲקוּת תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל מַמְרֵא: ‘הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה’, מַמְרֵא הוּא בְּחִינַת הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת שֶׁהִתְגַּבְּרוּ וְהִשְׁתַּטְּחוּ כְּנֶגְדּוֹ, וְעַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא נִתְיַעֵץ לָמוּל אֶת לְבָבוֹ בִּשְׁלֵמוּת: הלכות אישות הלכה ד, אות י”ט.