דלג לתוכן העיקרי

מכתב עוז חביון

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם א' לְסֵדֶר "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ 'שֹׁאֵל' מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" התרס"ג[1] בֶּערְדִיטְשׁוֹב[2]

לִשְׁבִיב אֵשׁ יַגִּיהַּ[3] מִשֶּׁפֶךְ דֶּשֶׁן בְּשֵׁם תִפְאַרְתּוֹ מוֹרֵנוּ הָרַב ר' "שׁוֹאֵל"[4] נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה הוּא?[5] יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיֶה לְטוֹבָה.

בָּרוּךְ הַשֵּׁם! אַחַר אֲרוּחַת עֶרֶב מִכָּל מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ, לֶחֶם סֹלֶת מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, בָּשָׂר שָׁמֵן שֶׁבִּשְׁמֵנִּים, מִגְדָּנוֹת, מַמְתַּקִּים וּשְׁתִיָּה כַדָּת מִיַּיִן הַמֻּבְחָר שֶׁבַּמֻּבְחָרִים, אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, שְׁנָתִי עָרְבָה עָלַי, שֵׁנָה מְתוּקָה, תַּעֲנוּג הַתַּעֲנוּגִים[6].

פִּתְאוֹם! וְהִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת בָּא, עוֹמֵד לְנֶגְדִּי, וְעִמּוֹ חַיִל וְצָבָא רַב לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, וְכֻלָּם בְּיָדוֹ כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, עוֹשֶׂה עִמָּהֶם כָּל מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ: הוֹרְגָם, שׁוֹחְטָם וִינַתְחָם לִנְתָחִים וְלִגְזָרִים; וְהֵמָּה עוֹד יִכְרְעוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וּכְמוֹ עָנִי וָרָשׁ בַּפֶּתַח עוֹד שׁוֹאֲלִים וּמְבַקְּשִׁים לָמוֹ שֶׁיְּמַלֵּא בָהֶם כָּל מִשְׁאֲלוֹת לְבָבוֹ – לֵב אַכְזָר וּמְרַצֵּחַ[7].

מַה מְּאֹד נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת, רְעָדָה וּפַלָּצוּת אֲחָזַתְנִי, מַה זֹּאת? שָׁאַלְתִּי לְנַפְשִׁי – הַמַּרְאֶה הַזֹּאת הַנּוֹרָאָה וְהָאַיֻמָּה, בְּהָקִיץ הִיא לִי אוֹ בַחֲלוֹם?[8] אֵין זֶה כִּי אִם חֲלוֹם – לַאֲסוֹנִי. וְגַם בָּזֹאת לֹא יָכֹלְתִּי לְהַשְׁקִיט אֶת הֶמְיַת רוּחִי[9], הַאֵין זֶה פֶּלֶא פְּלָאוֹת? רִבּוֹא רְבָבוֹת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם יָרוּצוּ לְגַזְלָן וְרוֹצֵחַ, פּוֹשְׁטִים צַוָּארָם, מַכְרִיעִים אֶת עַצְמָם לַטֶּבַח, הָאַאֲמִין שֶׁכֵּן כֵּן הוּא? וְאֵין אֶחָד שֶׁיָּחוּס עַל נַפְשׁוֹ? לֹא! לֹא! לֹא! אֵלֵךְ נָא אַחֲרֵיהֶם בְּטֶרֶם יִגְמֹר הַמְרַצֵּחַ אֶת שֶׁלּוֹ, אֶשְׁאַל, אֶדְרוֹשׁ וָאֶחְקוֹר בִּדְרִישָׁה אַחַר דְּרִישָׁה, בַּחֲקִירָה אַחַר חֲקִירָה, אוּלַי אֶמְצָא אֶחָד מֵהֶהָמוֹן הָאֻמְלָלִים, וְהוּא יָשִׁיב אֶת נַפְשִׁי לִמְנוּחָתָהּ מִמְּבוּכָתָהּ הָרַבָּה[10].

עוֹדֶנִּי תָפוּשׂ בְּמַחְשַׁבְתִּי, וָאֶשָּׂא עֵינַי, וְאֶרְאֶה אֶחָד מְיֻחָד מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן – פְּתָיִים, סְכָלִים וּבֹעֲרִים מִדַּעַת, הוּא כְּמוֹ מִתְגַּנֵּב וְחוֹתֵר מָקוֹם לָצֵאת מֵעֵמֶק הַבָּכָא; וִיהִי אַךְ רָמַזְתִּי בְּעֵינַי לְהַנֶּפֶשׁ הָאַחַת הֶחָסָה עַל עַצְמָהּ, וְהִנֵּה הוּא אָזַר כְּגֶבֶר חֲלָצָיו, רָץ אֵלַי כִּצְבִי נִמְלָט, כְּצִפּוֹר מִפַּח, חִבְּקַנִי, נִשְּׁקַנִי, נִדְבַּקְנוּ וְהָיִינוּ לְבָשָׂר אֶחָד, בְּסֶלַע אֶחָד חָקַקְנוּ מִשְׁכָּן לָנוּ, וִיהִי בְּאֵיתָן מוֹשָׁבֵנוּ, מִלֶּחֶם אֶחָד אָכַלְנוּ, מִנַּחַל נֹבֵעַ מְקוֹר וּמַעְיַן מַיִם חַיִּים – מֵימֵינוּ שָׁתִינוּ, וְאַךְ טוֹב טוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים – לְנֶצַח נְצָחִים[11].

כְּרֶגַע! וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ, רֻחַק! רֻחַק מִמֶּנִּי! חִפַּשְׂתִּי, בִּקַּשְׁתִּי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, מְצָאתִיו! וְהִנֵּה, אֲהָהּ, בְּיֶתֶר עֹז וְתַעֲצוּמוֹת רְאִיתִיו בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הַשּׁוֹטִים, הַמְשֻׁגָּעִים, הָאֻמְלָלִים וְהַנִּדָּחִים מִבְּלִי דַּעַת, הִשְׁלִיךְ הַחַיִּים טוֹבִים לָנֶצַח אַחֲרֵי גֵּווֹ. כְּמוֹהֶם כָּמוֹהוּ רָץ וּפוֹשֵׁט צַוָּארוֹ לִנְפֹּל בְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת, לְהָמִית אֶת עַצְמוֹ וְכַמָּה נְפָשׁוֹת אַחֲרָיו וּתְלוּיִים בּוֹ בְּמִיתַת מִיתַת עוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְּלָן[12].

חָיִל וּרְעָדָה אֲחָזַתְנִי, כָּל עַצְמוֹתָי, רְמַ"ח אֵבָרַי וּשְׁסָ"ה גִּידַי – כֻּלְּהוֹן כֻּלְּהוֹן דָּא לְדָא נָקְשָׁן, נָשָׂאתִי אֶת קוֹלִי – קוֹל עֹז, וָאֶקְרָא מִמַּעֲמַקֵּי לֵב: "אוֹי! וַאֲבוֹי! אוֹי! אוֹי!" תָּפַסְתִּי אוּמָנוּת אֲבוֹתֵינוּ – תְּפִלָּה וּצְעָקָה מִקֶּרֶב וְלֵב: "אָנָּא, אֵל מָלֵא רַחֲמִים! חֲמֹל נָא! חוּס נָא! רַחֵם נָא עַל נֶפֶשׁ יְקָרָה! הוֹשִׁיעָה נָא! וְחַלְּצָה מִמֵּצַר, מִטִּיט הַיָּוֵן, מִמָּוֶת עוֹלָם – לְחַיֵּי עוֹלָם לָעַד וְלָנֶצַח. הֱקִיצוֹתִי וְהִנֵּה חֲלוֹם![13]  יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מָלֵא רַחֲמִים וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, שֶׁיִּהְיֶה לְטוֹב, הִתְרַחֲקוּת נִפְלָא תִּתְהַפֵּךְ וְתִהְיֶה לְתַכְלִית הִתְקָרְבוּת נִפְלָא[14] – לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֶצַח נְצָחִים.

[15]נַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד כִּי בְּנֶפֶשׁ כְּבוֹדוֹ לָדַעַת מִי הוּא הַחוֹלֵם חֲלוֹם? כֵּן! כֵּן! נָכוֹן אָנֹכִי לְגַלּוֹת לוֹ[16]. אָמְנָם, כְּפִי אֲשֶׁר יְחַיֵּב טֶבַע הָעִנְיָן, מָצָאתִי לִי לְהֶכְרֵחַ וּלְחוֹב קָדוֹשׁ לְגַלּוֹת לְפָנָיו מְעַט דִּמְעַט מִסֵּדֶר תּוֹלְדוֹתַי – לַמִּצְעָר[17] לַמִּצְעָר רָאשֵׁי פְּרָקִים – לְמַעַן יִהְיֶה לִכְבוֹדוֹ בִּמְעַט מֻשָּׂג נָכוֹן וְנֶאֱמָן, לָדַעַת בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֶל מַה יִּרְמְזוּן מִלַּי – הוּא חֲלוֹמִי הַנּוֹרָא וְהָאָיוֹם, וּבְנָקֵל יִמְצָא בְּנַפְשׁוֹ וּבְעַצְמוֹ פִּתְרוֹן נָכוֹן בְּכָל הַדִּקְדּוּקִים וְהַפְּרָטִים בִּכְלָל וּבִפְרָט; וְיִקְרָא עוֹד הַפַּעַם אֶת חֲלוֹמִי בְּשִׂים לֵב, וְיִרְאֶה שֶׁאֵין בִּלְשׁוֹנִי שְׂפַת יֶתֶר אַף בְּמִלָּה וּנְקֻדָּה אַחַת – לְהוֹצִיא הַנְּקֻדָּה טוֹבָה וְהַטּוֹב הַכָּבוּשׁ מִמְּצוּלוֹת יָם[18], לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב לָעַד לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

קָרוֹב! קָרוֹב! לֹא רָחוֹק! לֹא רָחוֹק מִמָּקוֹם מְגוּרוֹ![19] גַּם אֲנִי הַכּוֹתֵב נוֹלַדְתִּי וְגָדַלְתִּי עַל בִּרְכֵּי הוֹרִים מִגֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ אֲנָשִׁים מְכֻבָּדִים[20] – בְּלִי סָפֵק גַּם כְּבוֹדוֹ יֵשׁ אֲחָדִים שֶׁיְּדָעָם וַיַּכִּירָם[21].

כָּל מְגַמַּת הוֹרַי יִחְיוּ[22] בְּחִנּוּכָם אוֹתִי, הָיָה בָּרוּךְ הַשֵּׁם כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לְאָשְׁרָם, מִיּוֹם הִכְנִיסוּ אוֹתִי תַּחַת כַּנְפֵי הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה, בֵּין כָּל חֲבֵרַי בְּנֵי גִּילִי הָיִיתִי הַמֻּבְחָר שֶׁבַּמֻּבְחָרִים, וּבְפִי כָּל הַמְּלַמְּדִים – מִמְּלַמֵּד דַּרְדַּקֵּי עַד הָאַחֲרוֹן הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים – הָיִיתִי לְשֶׁבַח וְלִתְהִלָּה בְּכִשְׁרוֹנִי הַטּוֹב וְהַמְּעֻלֶּה, וּבִרְצוֹנִי בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ.

הִגִּיעָה הָעֵת, רָכַשְׁתִּי לִי יְדִיעָה מְעַטָּה בְּטִיב הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְהָאֱמוּנָה הַצְּרוּפָה – הַתַּמָּה וְהַבָּרָה, כַּהֲמוֹת יָמִים הָמוּ[23] בְּקִרְבִּי רִגְשֵׁי קֹדֶשׁ לָדַעַת מָה הִיא דּוֹרֶשֶׁת מֵאֵת הַחוֹסִים בְצִלָּהּ וְנוֹשְׂאִים עֻלָּהּ; וְהִנֵּה נְקֻדַּת הָאֱמֶת הֵחֵלָּה לְהִתְנוֹצֵץ בְּקִרְבִּי, וּבָאֶצְבַּע אֱלֹהִים הֶרְאֲתָה לִי הַטּוֹב בֶּאֱמֶת, וְעַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל הָיוּ דְּבָרֶיהָ אֵלַי בְּנַחַת נִשְׁמָעִים: 'זֶה דַּרְכֶּךָ בַּקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ חַיִּים, קָלַעְתָּ אֶל מַטְּרַת הָאֱמֶת, לֹא תָסוּר מִדֶּרֶךְ אֱמֶת בָּחַרְתָּ יָמִין וּשְׂמֹאל'.

וְזֶה דַּרְכִּי בַּקֹּדֶשׁ: אוּכַל לְהִתְפָּאֵר וְלֹאמַר – וְכָל יוֹדְעַי וּמַכִּירַי מֵאָז מֵעוֹלָם, הֵמָּה לִי בָּרוּךְ הַשֵּׁם לְעֵדִים נֶאֱמָנִים – שֶׁתּוֹרָתִי הָיְתָה אֻמָּנוּתִי, לֹא מַשְׁתִּי מֵאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה כִּמְעַט, נֶחְשַׁבְתִּי מֵהַהוֹגִים בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה, הַתְּפִלָּה – עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב הָיְתָה בְּלִי פְּנִיָּה, דְּבַר מִצְוָה כִּי הִגִּיעָה לְיָדִי – חַס וְשָׁלוֹם לֹא הֶחְמַצְתִּיהָ, וְהָיְתָה בְּעֵינַי כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב. בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ הָיִיתִי לוֹמֵד וּמְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם, כִּמְעַט הָיִיתִי פָּרוּשׁ מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא[24].

וּבֶאֱמֶת לָמָּה לֹא? מֶה חָסַר לִי אָז? עַל שֻׁלְחָן הוֹרַי יִחְיוּ הָיִיתִי סָמוּךְ, בַּאֲכִילָה, שְׁתִיָּה, הַלְבָּשָׁה וְכָל הָהִצְטָרְכוּת כַּדָּת[25]. בְּכֵן לֹא מָצָאתִי לִי שָׁעָה פְּנוּיָה וּבְטֵלָה לָצֵאת הַחוּצָה לִרְאוֹת הַשֶּׁקֶר וְהַשִּׁגָּעוֹן הַמּוֹלְכִים בַּכִּפָּה. אִם מֵהַהֶכְרֵחַ מַה יָּצָאתִי מְעַט מֵאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה לַחוּץ וּבְאַקְרַאי רָאִיתִי מָה, הִנֵּה תַּלְמוּדִי בְּיָדִי: "הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת"[26], אַךְ טוֹב! טוֹב הָיָה לִי כָּל הַיָּמִים! כֻּלּוֹ טוֹב.

אָמְנָם לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם[27]. הָיִיתִי כְּבַר שִׁתְּסַר – כְּבַר שִׁבְסַר[28], וְהִנֵּה קָפַץ עָלַי רֹגֶז, וּבְעִנְיָן רַע מֵאַחַת מֵרָעוֹת וְצָרוֹת הַגָּלוּת הַמַּר, וְעַל הוֹרַי יִחְיוּ נֶהְפַּךְ הַגַּלְגַּל וְיָרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם[29]". יָצָאתִי מִתַּחַת יָדָם לָאֲוִיר הָעוֹלָם[30], הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, עָבַר זְמַן מָה, רָאִיתִי, אֲהָהּ! וְהִנֵּה אַנְדֶרְלָמוּסְיָא בָּעוֹלָם, הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, עוֹלָם חָדָשׁ, עָלְמָא דְּשִׁקְרָא וַחֲנֻפָּה, וְהַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד, הֵמָּה: הַכֶּסֶף, הַמָּמוֹן וְהַמָּעוֹת. אֵין תּוֹרָה! אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ![31] פַּסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם.

זְמַן מַה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין זֶה רַק בָּעוֹלָם הַמִּסְחָר; וּבְכֵן פָּנִיתִי לְאֵיזֶה קְדוֹשִׁים וְצַדִּיקִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם עִם חֲסִידֵיהֶם אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, לְמַעַן דַּבֵּק בָּהֶם, וְגַם שָׁם – לַאֲסוֹנִי – רָאִיתִי שֶׁאֵין מַעֲמָד לָחָס עַל נַפְשׁוֹ וְחוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ בֶּאֱמֶת. רָאִיתִי שֶׁרְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְכֻלָּם כְּאֶחָד יִכְרְעוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיַעַבְדוּ לֵאלֹהֵי הַכֶּסֶף וֵאלֹהֵי הַזָּהָב; וְעוֹד לְהַקְּדוֹשִׁים חֵטְא עַל פֶּשַׁע, חִלּוּל הַשֵּׁם, מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, וְתַחַת לְהוֹרוֹת לָעָם דֶּרֶךְ הַשֵּׁם לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן, הֵמָּה אַדְּרַבָּא, נַהֲפֹךְ הוּא, יַגְבִּירוּ בְּיִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד, שָׁרְשֵׁי כָּל עָווֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם רַחֲמָנָא לִצְּלָן. יִסְתַּכֵּל כְּבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם בְּעֵין הָאֱמֶת, וְיִרְאֶה הַשְּׁאוֹל וְהָאֲבַדּוֹן אֲשֶׁר יַרְחִיבוּ וְיַעֲמִיקוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, רַחֲמָנָא לִצְּלָן[32].

בְּקִצּוּר אֲמָרִים: בְּתוֹךְ כַּמָּה הַרְפַּתְקָאוֹת, צָרוֹת, תְּלָאוֹת וְיִסּוּרִים דַּעֲדוּ[33] עָלַי, מֵהַשֵּׁם מִצְעֲדֵי גֶּבֶר כּוֹנָנוּ עַל-פִּי סִבּוֹת נִפְלָאוֹת – לִמְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת בֶּאֱמֶת. הָיִיתִי שָׁם וְשָׁם וְשָׁם, בְּכַמָּה עֲיָרוֹת, מְחוֹזוֹת, פְּלָכִים וּגְלִילִים שׁוֹנִים[34], דָּרַשְׁתִּי זְמַן רַב, וְחָקַרְתִּי אַחַר מַעֲשֵׂיהֶם מִנְהֲגֵיהֶם עִם שִׁנּוּי דֵּעוֹתֵיהֶם, פָּשׁוּט! פָּשׁוּט! בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, וְכַאֲשֶׁר רַבִּים וְכֵן שְׁלֵמִים הִסְכִּימוּ לִדְבָרַי, שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, אָמְנָם הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֲחוּזִים וּדְבוּקִים בְּשֶׁקֶר בֶּן כַּמָּה גְּוָנִין, הַשֶּׁקֶר לָהֶם לְמֶרְכָּז, וְכָל אֶחָד יִתְאַמֵּץ לְהַצְבִּיעַ[35] וּלְפָאֵר שִׁקְרוֹ בֶּאֱמֶת מְעַט, וְכֻלָּם בְּיַחַד יִמָּשְׁכוּ וְיִנְהָרוּ אֶל מֶרְכַּז הַשֶּׁקֶר.

זֶה הַכְּלָל: אַנְדֶרְלָמוּסְיָא בִּימֵי הַמַּבּוּל הָיְתָה בְּגַשְׁמִיּוּת, כָּעֵת, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – אַנְדֶרְלָמוּסְיָא בְּרוּחָנִיּוּת, הַצַּדִּיקִים אֵינָם צַדִּיקִים, הָרַבָּנִים מוֹרֵי-צֶדֶק אֵינָם רַבָּנִים[36], הַחֲסִידִים אֵינָם חֲסִידִים, הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִים[37] אֵינָם אֵינָם אוֹרְתּוֹדוֹכְּסִים, הָאַרִיסְטוֹקְרַטִים[38] אֵינָם אַרִיסְטוֹקְרַטִים, מִבַּעֲלֵי מִסְחָר – אֶחְשֹׁב לְמוֹתָר לְהַעֲלוֹתָם עַל הַגִּלָּיוֹן. בְּמִילָה אַחַת! בַּעַל הַמָּמוֹן וְהַכֶּסֶף – הוּא הַצַּדִּיק, הוּא הָרַב מוֹרֵה-צֶדֶק, הוּא הֶחָסִיד, הוּא הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִי, הוּא הָאַרִיסְטוֹקְרַט, וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד – אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ. וְסַדְנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא; הַשֶּׁקֶר הִתְפַּשֵּׁט בְּהִתְפַּשְׁטוּת נִפְלָא, וְלוֹ שְׁנֵי עוֹזְרִים וּמְסַיְּעִים עַל-יָדוֹ: הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד; וּבְעַד נְזִיד עֲדָשִׁים תִּמָּכֵר בְּכוֹרָה.

וְאִם כֵּן, הֶחָס וּמְרַחֵם עַל נַפְשׁוֹ, וְאוֹר הָאֱמֶת זוֹרֵחַ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּמֹחוֹ, וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל[39] חַס וְשָׁלוֹם, לְהָמִיר חַיֵּי עַד נֶצַח נְצָחִים בְּחַיֵּי הֶבֶל הֲבָלִים – צֵל עוֹבֵר וְעָנָן כָּלֶה, הַיּוֹם חַי וּמָחָר בַּקֶּבֶר[40]; זֶה הֶחָס עַל נַפְשׁוֹ, אוֹי וַאֲבוֹי! מַה יַּעֲשֶׂה? עִם מִי יִתְחַבֵּר? הַיִּתְחַבֵּר עִם הַתּוֹעִים וְהָאֻמְלָלִים הַנַּ"ל, אוֹי לָהֶם וְאוֹי לִשְׁכֵנֵיהֶם – מֹשְׁכֵי עָוֹן בְּחַבְלֵי שָׁוְא וְכַעֲבוֹת עֲגָלָה חַטָּאָה[41]; פָּשׁוּט כִּפְשׁוּטוֹ: מַתְאִים לִדְרַשׁ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: "הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ (לֵךְ וַ)עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה[42]" – עֲבוֹדַת הַתַּאֲוָה, הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד, וְכֵן יִסְחָבֻהוּ כְּפֶגֶר מוּבָס[43] עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, רַחֲמָנָא לִצְּלָן.

נָקֵל לְשַׁעֵר הַדְּאָגוֹת הַיִּסּוּרִים וְהַמְּרִירוּת, אֲשֶׁר שָׂבַעְתִּי מִבַּקָּשָׁה וְחִפּוּשׂ בְּהַרְפַּתְקָאוֹת כְּמוֹהֶם, אַחַר הָאֱמֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וְלֹא מְצָאתִיו. כַּמָּה אֲנָחוֹת וּגְנִיחוֹת יָצָאוּ מִקֶּרֶב וּמַעֲמַקֵּי לִבִּי בִּתְפִלָּה וּצְעָקָה לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ. תַּקְנֵנִי בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. הַחְזֵק בִּימִינִי בַּל אֶמּוֹט, בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי".

אַקַצֵּר וָאֹמַר: בִּי רָאִיתִי אֲמִתַּת מַאֲמָר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "הַבָּא לִטָּהֵר" – בֶּאֱמֶת – "מְסַיְּעִין לוֹ". כְּלוֹמַר, "אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן[44]". זֶה שָׁנִים אֲחָדִים הָיִיתִי פֹּה בֶּערְדִיטְשׁוֹב, וְלֹא זָכִיתִי לִמְצֹא אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי – הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. מֵאָז – אוֹי! אוֹי! אוֹי! כַּמָּה גַּלִּים וּמְשַׁבְּרִים עָבְרוּ מֵאָז עַל רֹאשִׁי, כַּמָּה סִבּוֹת מִסִּבּוֹת שׁוֹנוֹת, נִפְלָאוֹת וַאֲיוּמוֹת, סָבְבוּ וְסָבְבוּ מִסִּבַּת הַסִּבּוֹת עַד "שָׁנָה זוֹ, שָׁנָה זוֹ[45]".

אַחֲרֵי סִבָּה נוֹרָאָה[46] מֵאֵת סִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת, כְּמוֹ בַּחֲבָלִים חַבְלֵי אַהֲבָה מָשְׁכָה אוֹתִי עוֹד הַפַּעַם הֵנָּה בֶּערְדִיטְשׁוֹב, וּבַעֲלִיל הֶרְאַנִי הַשֵּׁם נִפְלְאוֹתָיו בְּרַחֲמִים רַבִּים, אֵיךְ מִיּוֹם הֵחֵל רוּחַ הָאֱמֶת לְפַעֲמֵנִי הֵחֵלּוּ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַסִּבּוֹת, וּפֹה הִתְאַחֲזוּ הִתְלַכְּדוּ וְהִסְתַּבְּכוּ זֶה בָּזֶה, וְיָשָׁר הוֹלִיכֵנִי לַהֲבִיאֵנִי אֶל מָקוֹם וְקִבּוּץ אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, [שֶׁ]כָּל מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם דִּבְרֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם רַק אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי מְכֻוָּנִים, אֵין מָמוֹן, אֵין כָּבוֹד – בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע. בְּתוֹךְ כְּלַל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ, גַּם אֲנִי מְחַזֵּק וּמְאַמֵּץ וּמֵשִׂים אֶת נַפְשִׁי בַּנַּחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, בִּסְפָרִים נִפְלָאִים, מְלֵאִים עַל כָּל גְּדוֹתֵיהֶם בְּחִדּוּשִׁים וְעֵצוֹת עֲמֻקּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת.

אוֹדְךָ אֱלֹהֵי חַסְדִּי, וַאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ וַאֲשַׁבֵּחֲךָ וַאֲהַלְלָה שְׁמֶךָ, שֶׁבִּימֵי בַּחְרוּתִי[47] הוֹצֵאתָנִי מֵעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ וְהָאֲפֵלָה, וְעַל יְדֵי צִמְצוּמִים וְכֵלִים נִפְלָאִים הִנְּנִי בַּר זוֹכֶה[48] שֶׁיִּתְנוֹצֵץ בְּמֹחִי אוֹר טָמִיר וְנֶעֱלָם כָּמוֹהוּ. בָּרוּךְ הַשֵּׁם, יָגַעְתִּי וְיָגַעְתִּי וּבִקַּשְׁתִּי בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ אֶת הָאֱמֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, וְזֶה בְּתֹקֶף בַּחְרוּתִי מְצָאתִיו, וְחָבֵר אֲנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים.

וּלְהוֹכִיחַ עַל אֲמִתַּת הָאֱמֶת שֶׁל הַקִּבּוּץ הַנִּרְדָּף[49] מֵעָלְמָא דְּשִׁקְרָא בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא – לְבַד אֲשֶׁר אֶלֶף גִּלְיוֹנוֹת יִקְצֹרוּ מֵהָכִיל, עוֹד הָעֵת לֹא תַרְשֵׁנִי כָּעֵת. יִתְאַמֵּץ נָא כְּבוֹדוֹ[50] לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאֱמֶת, וְיִקַּח לוֹ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת מִכַּמָּה נִרְדָּפִים[51] מִדּוֹר דּוֹר לְמַעַן הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וּמַה גַּם בְּעִתּוֹתֵי אֵלֶּה, עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, אֲשֶׁר כְּבָר נִבְּאוּ זֹאת מֵרֹאשׁ חֲכָמֵינוּ זַ"ל, וְעַל כֻּלָּם הַמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹטָה[52].

וּבְכֵן אֶסְתַּפֵּק לְעֵת עַתָּה בִּדְבָרַי הַמְּעַטִּים הָאֵלֶּה. וּמוּבְטְחַנִי שֶׁדְּבָרַי הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב יִכָּנְסוּ הֵיטֵב אֶל לִבּוֹ – לֵב רַגָּשׁ[53] – וְיִקְרָא עוֹד הַפַּעַם אֶת הַחֲלוֹם הַחֲלוֹם הַנּוֹרָא, עִם הָרָאשֵׁי פְרָקִים – טִפָּה מִן הַיָּם מִסֵּדֶר תּוֹלְדוֹתַי, וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם כְּנֶשֶׁר יִדְאֶה עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה אֶל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ[54], שָׁם יִמְצָא בָּרוּךְ הַשֵּׁם שְׁלוֹשָׁה הֶדְיוֹטִים[55], וְאוּלַי, אֶחְשֹׁב שֶׁיִּמְצָא כַּמָּה מֻמְחִים מֻמְחִים מֻפְלָגִים לִשְׂחוֹק וְלִלְעֹג עַל תְּקִיעַת כַפּוֹ שֶׁל שְׁטוּת וְהֶבֶל שֶׁאָנַס אוֹתוֹ הַבַּעַל דָּבָר – לֶאֱסוֹר עָלָיו תַּלְמוּד תּוֹרָה[56] הַמֻּשְׁבָּע וְעוֹמֵד עָלֶיהָ מֵהַר סִינָי, רַחֲמָנָא לִצְּלָן; מַה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, אֵיךְ מִשְׁתַּטֵּחַ וּמִתְאַמֵּץ וּמִתְגַּבֵּר בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת עַל נֶפֶשׁ יְקָרָה הֶחָסָה וּמְרַחֶמֶת עַל עַצְמָהּ לַחְשֹׁב עַל תַּכְלִיתָהּ הַנִּצְחִי עַל-פִּי סְפָרִים נִפְלָאִים מִנַּחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, אֲשֶׁר מִן הַנִּמְנָע בְּעִתּוֹתֵי אֹפֶל וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ אֵלֶּה – בִּלְעָדָם. אוֹי! אוֹי! אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם! הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ הַשָּׁמַיִם לְרַחֵם עָלֵינוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּם תִּתְפָּאֵר.

שָׁם נִתְרָאֶה אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם פָּנִים אֶל פָּנִים, וּפֶה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וַאֲסַפֵּר לוֹ כָּל קוֹרוֹתַי אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם יִסְמְרוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁ כָּל שׁוֹמְעָן, וְיִחַדְּ בְּתוֹךְ כָּל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ, נִשָּׂא כַּפֵּינוּ אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם, נְהַלְלֵהוּ נְשַׁבְּחֵהוּ וּנְפָאֲרֵהוּ, עַל אֲשֶׁר בְּתוֹךְ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, קֵרְבָנוּ בְּהִתְקָרְבוּת נִפְלָא לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת; וּכְבוֹדוֹ![57] בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז בְּשֶׁבַח וְתוֹדָה לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם הַמַּשְׁגִּיחַ הַפְּרָטִי, עַל אֲשֶׁר זָכָה וְעָלָה לְדַרְגָּא כָּמוֹהָ, לַעֲבֹר עַל מְנִיעָה כָּמוֹהָ – לְהִתְרַחֲקוּת נִפְלָא תַּכְלִית הִתְקָרְבוּת נִפְלָא.

כְּבִטְחוֹן יְדִידוֹ עֹז בִּלְתִּי מַכִּירוֹ[58], מוֹקִירוֹ כְּעֶרְכּוֹ וּפוֹרֵשׂ בִּשְׁלוֹמוֹ בְּרֹב אַהֲבָה וִידִידוּת.

מֵאִיר[59] בֶּן אֶסְתֵּר



[1] ב' באב תרס"ג, 26/7/1903.

[2] ר' שמואל מאיר אנשין, כותב המכתב, נולד בעיירה זינקוב (Zikovtsy) הסמוכה לקמניץ-פודולסק (Kamyanets-Podilskyy), עיר דרומית-מערבית לברדיטשוב, אוקראינה. בברדיטשוב התקיים אז קיבוץ ברסלבי חשוב, על קיבוץ זה נמנה חותנו לעתיד ר' יעקב צבי פילמר. כאמור להלן כבר ביקר רש"מ בברדיטשוב כמה שנים לפני כן, תוך כדי חיפושו אחר האמת, אך רק עתה מצא את אשר איותה נפשו.

[3] על פי איוב י"ח ה'. לאמור, שהמכתב הזה מיועד לניצוץ הקדוש שעדיין לוחש בשפך הדשן – באש הכבויה – של "שואל" ויעוררו את לבו.

[4] השם שאול היה נהגה פעם כמו שואל, והכוונה כאן לאיזה ר' שואל דמיוני הכולל את כל מי שמתעניין ושואל: מה ראה על ככה שהתקרב לחסידות ברסלב. זה גם מתקשר עם הפסוק המצוטט למעלה בתאריך כתיבת המכתב: "לסדר מה ה' שואל".

[5] הוא פותח במשל, כאילו העולם הוא חלום בלהות, שאותו גילה כאשר יצא אל העולם הגדול, אחרי שהיה סמוך על שולחן אביו שסיפק לו עד אז את כל מחסורו וישב ולמד בלי עול.

[6] כל זה רמז לשנים הטובות שעשה בחיק הוריו, שחלפו-עברו כארוחת ערב דשנה.

[7] לאמור, יצאתי לעולם וראיתי שהכל רצים אחרי יצר הרע "הוא השטן הוא מלאך המוות", ועוד מבקשים ממנו שיתאכזר להם עוד...

[8] רמז למציאות שלא תיאמן, שאנשים רודפים אחרי הבלי העולם ואינם חושבים על תכליתם בעולם הבא.

[9] כלומר גם אם זה בסך הכל חלום, הרי מפליא ביותר שאנשים רבים כל כך ירוצו אחרי אסונם.

[10] הוא מביע תקווה שימצא לפחות אחד מאנשי העולם-חלום שיכיר במוזרות שבהליכה אחר היצר המבקש את נפשם.

[11] זה היה כנראה שלב בחייו שבו חשב שמצא איש אמת, כנראה מנהיג שאנשים נוספים היו כרוכים אחריו אך לאחר זמן התגלתה התרמית.

[12] היתה זו אכזבה קשה מאיש צדיק כביכול, שלאחר ששהה במחיצתו במשך זמן, התגלה שגם הוא רץ אחרי התאוות הרעות.

[13] כאן הגיעה ההתפכחות האמיתית: השקר שולט בעולם!

[14] על-פי דברי מוהר"ן זיע"א, שמן השמים מרחקים לפעמים אדם מעבודת השם, כדי לעורר את חשקו יותר לעבוד את ה'. ראה למשל קיצור ליקוטי מוהר"ן רס"א א': "כְּשֶׁנּוֹפֵל אָדָם מִמַּדְרֵגָתוֹ, יָדַע שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הוּא, כִּי הִתְרַחֲקוּת הוּא תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת, עַל-כֵּן נָפַל כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".

[15] כאן מסתיים החלום והוא פונה אל הקורא שלבטח סקרן לדעת מה פשר החלום.

[16] מוכן אני לגלות...

[17] = לפחות.

[18] כל מטרת סיפור החלום הוא כדי להוציא לאור את הנקודה הקדושה הטמונה במעמקי לב הקורא.

[19] אינני מתגורר רחוק ממך... (הדברים רומזים אולי שהמכתב יועד לאנשי הסביבה הקרובה לברדיטשוב שיבואו לקיבוץ הק' בר״ה).

[20] אצל משפחתנו שמור כתב יחוס, אותו כתב רבי יצחק אבד"ק לעטשוב, בו מפורט עד הגאון רבי דוד מלידא בעל ה"יד כל בו" ועד המהר"ם פדואה מגדולי הפוסקים, המתייחס לרש"י עד דוד המלך.

[21] אתה בודאי מכיר אפילו כמה מבני משפחתי... כלומר, אינני "מישהו שמגיע מהירח"...

[22] אביו היה ר' אפרים זלמן אנשין ז"ל מזינקוב, בן המקובל רבי אהרן חיים זצ"ל שהיה ממקורבי הרה"ק רבי יצחק מאיר בנו של הרה"ק רבי יהושע העשל מאפטא זצוק"ל.

[23] על-פי ישעיה י"ז י"ב.

[24] על-פי דברי הזוה"ק ויקרא דף קסט ע"ב: "חסידא קדישא, ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא, ולא אתאביד כלא מניה, לא להוי ליה חיזו וחולקא בההוא עלמא, עלמא דא בהפוכא איהו מההוא עלמא".

[25] עשירים היו הוריו, היה להם בית בן שבעה חדרים, במרתף הכינו לקראת החורף הקשה באוקראינה מכל טוב: חבית שמנת, חבית שומן אווז, חבית פובידל (ריבת שזיפים) ועוד. תמיד היה אומר רש"מ כי עינו שבעה מן העשירות...

[26] שבועות ל' ע"א.

[27] קהלת ג' א'.

[28] כבן 16-17. על משקל "כבר שית כבר שב" (גיטין נ"ט ע"א).

[29] כנראה שירדו מנכסיהם. עובדה היא שהגרו אחר כך לארה"ב, שם מנו"כ בבית העלמין "בית דוד" שבלונג איילנד. אביו ר' אפרים זלמן היה שולה לו כספים לימים טובים ולשמחות. גם חלק מאחיו באמריקה היו תומכים בו מפעם לפעם ואביהם ר' אפרים זלמן היה אומר להם: "אילו ידעתם מי הוא מאיר, הייתם מגישים לו את הכסף על טס של זהב". שמות אחיו בארה"ב היו: יצחק, ישעיה, יעקב, דבורה. באוקראינה נותר אחיו חיים.

[30] כנראה שהיה צריך לעזור בפרנסת בית הוריו, כי היה הבכור, ויצא לעולם המסחר.

[31] היה בעל דרך ארץ, כשהגיד לפעמים שיעור בליקו"מ בביהמ"ד דחסידי ברסלב עמד על רגליו לכבוד הספר. כמו כן היה מסודר ונקי.

[32] בהתאם לדברי רבינו שיֵשׁ מַנְהִיגִים שֶׁנִּקְרָאִים בְּשֵׁם רַבִּי, ש"לֹא דַּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִלּוּ לְהַנְהִיג אֶת עַצְמָן... וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת אֲחֵרִים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ס'). כמו כן אמר, שלפני ביאת המשיח יהיו "כמה מפורסמים ומנהיגים של שקר" (שיחות הר"ן קכ"ו) ועוד.

[33] = שעברו.

[34] כמדומני שאבי ז"ל אמר לי שגם היה בגרמניה וכמעט נלכד במצודתם הרעה של המשכילים. בתקופה מסויימת נמשך לתורתו של רבי שמשון רפאל הירש.

[35] = לצבוע.

[36] כדברים האלה אמר בעל ה"דברי חיים" מצאנז על גדולי זמנו (עפ"י שיעורי חומש רש"י של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל) וכנראה שיחסית למידת האמת הגדולה שהיתה טבועה בו היו כולם נגועים בשקר.

[37] = החרדים.

[38] = האצילים.

[39] על-פי איוב י"ד כ"ד

[40] על-פי ברכות כ"ח ול"ג.

[41] על-פי ישעיה ה' י"ח.

[42] שבת ק"ה ונדה י"ג.

[43] ישעיה י"ד, י"ט.

[44] יומא ל"ח ע"א: "בא לטמא פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך; בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה". בליקו"מ ח"א תורה ו' מקשר רבינו בין שני מאמרי חז"ל אלה, עיי"ש. מוהרנ"ת בהלכות ר"ה הלכה ה' סעיף ו' מבאר: "כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה מְנִיעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל פִּתְאוֹם הָאוֹר שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבָּא לְטַהֵר מְסַיְּעִין לוֹ – אָמְרִינַן לוֹ הַמְתֵּן. בְּחִינַת מְנִיעָה שֶׁמּוֹנְעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁבָּא לְטַהֵר וְלַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְקַבֵּל הָאוֹר פִּתְאוֹם... וְעַל-יְדֵי הַמְּנִיעָה נַעֲשֶׂה לוֹ חֵשֶׁק יוֹתֵר, וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק וְכוֹסֵף מְאֹד – וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת אוֹתוֹ, וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק יוֹתֵר – וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת יוֹתֵר, וְעַל-יְדֵי-זֶה... נַעֲשֶׂה כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה, הַיְנוּ כְּשֶׁזּוֹכֶה אַחַר-כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק גָּדוֹל כְּפִי הַמְּנִיעָה, וּמְשַׁבֵּר אֶת הַמְּנִיעָה וְזוֹכֶה לְמַה שֶּׁהוּא חוֹשֵׁק, אָז נַעֲשֶׂה מֵהַמְּנִיעָה שֶׁהָיָה לוֹ קֹדֶם כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר הַנֶּחְשַׁק".

[45] בכתב היד יש קוים מעל המשפט: "שנה זו, שנה זו" כדי להדגיש את גודל השנה, היא שנת תרס"ג בה זכה והתקרב לברסלב.

[46] כנראה שהסיבה הנוראה היתה פטירת אשתו יחד עם בנה הנולד שארע בסביבות פסח תרס"ג, מספר חודשים לפני כתיבת מכתב זה, כפי שמוכח בהמלצה ששלח לו לא"י מו"צ דקהילת זינקוב רבי נחום ליברזון, הכותב: "האברך המופ' ה"ר מאיר ב"ר זלמן אנטשין מזינקוב נתאלמן זה שנה ומחצה... ע"ז באעה"ח אור ליום ד' חמשה ימים לחודש תשרי תרס"ה. פה זינקוב".

[47] ימי צעירותי.

[48] בר זכות.

[49] כלומר, אם באתי להוכיח את צדקת דרכה של חסידות ברסלב הנרדפת...

[50] כאן הוא פונה לקורא שיתאמץ לבדו ויתבונן בתולדות הצדיקים שנרדפו מאז ומעולם.

[51] כמו יוסף הצדיק שנרדף על ידי אחיו ודוד המלך שנרדף על ידי שאול והבעש"ט שנרדף על ידי מתנגדיו.

[52] "בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא... יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים".

[53] על משקל "לֵב רַגָּז" (דברים כ"ח, ס"ה).

[54] באומן.

[55] כלומר, ציבור קטן והדיוט בעיני העולם (עשרה "בטלנים"), אך ביניהם יש דוקא "מומחים מופלגים" היודעים ללעוג להבלי העולם.

[56] אולי הכוונה ל"איסור" שהיה נפוץ בקרב מתנגדים ללמוד את תורת ברסלב.

[57] כלומר, הקורא המתקרב לרבינו על-ידי מכתב זה יהיה צריך ביתר שאת להודות לה' על חסדיו.

[58] שוב רמז שהמכתב מיועד לקורא האלמוני מתוך קהל הקוראים שאליו מיועד המכתב.

[59] משום מה החסיר את שמו שמואל, כך הוא נקרא בפי כל "מאיר" בלבד בלי שמואל וכך גם חתם את שמו בכמה מקומות, בין השאר בדף השער של ספר "קורות העתים" שהדפיס בשנת תרצ"א ובכתב יד שבו העתיק את חידושיו של רבי יצחק מלעטשוב על התורה. ואגב, צורת כתב ידו שם זהה במדויק לכתב ידו כאן, דבר שסייע בעדנו לקבוע סופית – בנוסף לעוד פרטים רבים העולים מן המכתב – כי מחבר המכתב הוא אכן סבנו ר' שמואל מאיר, ששם אמו היה כאמור אסתר.

Documentation Index

גרסאות לקריאת מכונה / AI agents:

טוען...